|
הנוסח המלא של ה"ספר הלבן" של ממשלת ברק על הפרת
ההסכמים מצד הרשות
הפלשתינית/אש"ף הפרות
הסכמים חתומים
ע"י הרשות הפלשתינית
ואש"ף: תיעוד
של אי תום לב וניהול
כושל נובמבר
2000 תקציר ראשי גל האלימות
הנוכחי - המובל
ע"י הפתח "תנזים"
- הוא למעשה ניסיון
של ערפאת להשיג
באמצעות אלימות,
את מטרותיו הפוליטיות
המקסימאליות
ולהתחמק מההחלטות
המתחייבות כדי
להביא את המשא
ומתן לסיום מוצלח. כך
נופצו הנחות מרכזיות: · התנהגותו של
ערפאת בעקבות
פסגת קמפ דיוויד
מעידה שהוא מעדיף
שלא להתמודד עם
ההחלטות הקשות
המתחייבות כדי
להגיע לפשרה היסטורית; · במקום לגלות
אחריות כלפי עמו,
אנו רואים את נכונותו
לנצל את הסבל הפלשתיני,
כולל מות ילדים
בקו האש (ניצול
מחפיר) . · במקום להתחשב
ברגישויות יהודיות
וישראליות (במקביל
לזכויות הלגיטימיות
שלהם עצמם), הפלשתינים
מעדיפים, כעת, ללבות
את אש ה"זהות הפלשתינית"
האסלאמית ("אל
אקצה בסכנה!"), כדי
לעזוב את שולחן
המשא ומתן ולהחליפו
בהתערבות בינלאומית. דינמיקת
ה"מאבק" קיבלה
עדיפות על פני
התחייבויות פלשתיניות. ההפרות
של התחייבויות
אלה כוללות:
· שימוש ישיר
במשטרה הפלשתינית
(שערפאת למעשה
מתייחס אליה כאל
הכוחות הצבאיים
של צבא פלשתין)
בהתנגשויות אלימות. אחד מן המקרים
הקשים ביותר, שבו
האחריות, רובה
אם לא כולה, מוטלת
על המשטרה הפלשתינית,
היה מעשה הלינץ'
בשני חיילי מילואים ברמאללה
ב - 12 באוקטובר 2000.
· יחס אמביוולנטי
לטרור, ולעתים
אף שיתוף פעולה
גלוי. יחס
סובלני לחמאס
סייע בפתיחת סכר
קמפיין הטרור
של פברואר-מרץ
1996; במשבר הנוכחי,
מנגנון הביטחון
המסכל של הרשות
הפלשתינית, לרבות
ה"תנזים" (מיליציה)
של תנועת הפתח
של ערפאת, מעורב
בפועל בהתקפות
טרור ושיתוף הפעולה
הביטחוני ננטש
כמעט לגמרי.
· אי-איסוף
נשק בלתי חוקי
- אלפי כלי נשק שהושארו,
משנת 1994 בידי התנזים. כלי נשק
בלתי חוקיים שונים
נראו בשטחים באירועים
האחרונים ובמשך
הפגנות והלוויות.
· הסתה לשנאה
- אלמנט מרכזי במשבר
הנוכחי הוא המאמץ
הבלתי פוסק לגייס
את ההמונים הערבים
ולגרום לאי-יציבות
באזור - ושאלת
"היכן סלאח א-דין"?
כל זה על רקע מגמה
רחבה יותר בחינוך
ובמסרים ציבוריים,
המשמיצים את היהודים
ודוחים את האפשרות
לפתרונות פשרה.
· גודל המשטרה
הפלשתינית - הרבה
מעבר ל - 40,000 מקבלי
משכורות. זוהי
הפרה של הסכם הביניים.
· גופי בטחון
פלשתינים פועלים
מחוץ לתחומים
המוסכמים - במיוחד
מנגנון הביטחון
המסכל, הפועל במזרח
ירושלים תוך כדי
הפרה גלויה של
ההסכמים.
· בנמל התעופה
של עזה, היו תקריות
חוזרות ונשנות
של התנהגות פסולה,
המעלות שאלות
לגבי עשיית שימוש
בלתי חוקי בנמל
התעופה.
· בנושא יחסי
החוץ שלה, הרשות
הפלשתינית פועלת
תוך הפרת ההסכמים
לגבי מעמד הביניים
שלה.
· התעלמות
קבועה מהסכמים
ונהלים בתחומי
ה כלכלה והתשתית
.
· פעילות פלילית
בקנה מידה גדול
- מגניבת רכב ועד
עבירות מס - מתבצעת
תחת חסותה של הרשות
הפלשתינית.
· במשבר הנוכחי,
הרשות הפלשתינית
לא הצליחה להגן
על מקומות קדושים
יהודיים בשכם
וביריחו. יש
להזכיר שאש"ף
לא היה "גורם לא
ידוע" כאשר הוא
נכנס לתהליך השלום:
מאחוריו עבר ארוך
של טרור, הפרות
הסכמים (עם ממשלות
ערביות - ירדן ולבנון),
וניצול לרעה של
התושבים הנמצאים
תחת שלטונו. מכאן,
שנתבקשו התחייבויות
רשמיות רחבות,
החל מההתחייבויות
שניתנו לראש הממשלה
רבין, לפני החתימה
על הצהרת העקרונות. אך, אלו תורגמו,
לעתים קרובות,
בצורה חלקלקה,
או שכובדו רק כשלערפאת
ולרשות הפלשתינית
היה כדאי לכבדם. תוכן העניינים 1. מדוע התחייבויות
רשמיות היו חשובות
בתהליך השלום
של אחרי 1993? 2. ראיות לאי
תום לב מהותי: ערפאת
יוצר רציונאל
לאי קיום ההסכמים; 3. היבטים
ספציפיים של אי
קיום ההסכמים: שימוש
ישיר באלימות
במשבר הנוכחי
· לאורך כל
הזמן (חטיפת אזרחים
ישראלים וכו');
· טרור – התייחסות
אמביוולנטית
ושותפות לדבר
עבירה;
· אי איסוף
כלי נשק בלתי חוקיים;
· הסתה והנצחת
השנאה; מרכיבים
נוספים לאי קיום
הסכמים מצד הפלשתינים
· גודל המשטרה
הפלשתינית;
· גופי בטחון
הפועלים מחוץ
לתחומים המוסכמים;
· הפרות לגבי
הנוהל המוסכם
בנמל התעופה דהנייה
בעזה;
· לא ננקטה
כל פעולה כדי ליישם
את המדיניות הנוגעת
לאשרות המבקרים;
· יחסי חוץ;
· הפרות בתחומי
הכלכלה והתשתיות;
· פעילות פלילית
בחסות הרשות הפלשתינית;
· כישלון בשמירה
על מקומות קדושים
של ישראל; 4. ההנחות
המנופצות
· בחירה בלתי
הפיכה בשלום;
· עניין ברווחת
העם הפלשתיני;
· יחסי גומלין
ליד השולחן הדו-צדדי; 5. שורשי הבעיה
· האסטרטגיה
של ערפאת בהתחמקות
מהחלטות;
· הסחת הדעת
מכישלון פנימי;
· תיאוריות
של קונספירציה
וחישוב מוטעה; נספחים מדוע
התחייבויות רשמיות
היו חשובות בתהליך
השלום של אחרי
1993? מאז
חודש ספטמבר 1993,
אש"ף, כארגון, הפך
לצד חתום להצהרת
העקרונות והשותף
של ישראל במשא
ומתן. פירושו
של דבר הוא, שבנושאים
נרחבים, היה צורך
בהתחייבויות
רשמיות, כדי לנסות
ולהבטיח את קיום
ההתחייבויות,
ככל שניתן. זאת
לאור העבר של אש"ף
הרצוף בהפרות
הסכמים, ומגמה
רצופה של עשייה
שלא בתום לב, שהטביעה
את חותמה על תפקודו
כקואליציה של
ארגוני מחבלים. בתקופות
שונות בהיסטוריה
שלהם, אש"ף והארגונים
הנלווים שלו היו
מחויבים לאסטרטגיה
של חיסול ישראל
כמדינה (אסטרטגיה
זו התגלמה בזמנו,
באמנה הלאומית
הפלשתינית). אסטרטגיה
זו יושמה ב:
· פעילות חבלנית
מתמשכת;
· הפרת הסכמים
והבנות עם מדינות
מארחות ערביות;
· ניצול וניהול
כושל באזורים
שבהם שלטה ה"מדינה
בתוך מדינה" שלהם
בתוך לבנון; על
רקע זה, ישראל חשה
מחויבות לדרוש
התחייבויות רשמיות
בנוגע לכמה מן
הנושאים הבסיסיים
הברורים ביותר
לכאורה
בתהליך. התחייבויות
אלה אמנם נתקבלו;
אך לעתים קרובות
קבלו פרשנות חלקלקה,
במיוחד לגבי נושאי
ביטחון מרכזיים,
שימוש באלימות,
ומניעת טרור. על
אף העדות המצטברת
על כוונות של אי
תום לב, כפי שמתואר
להלן, ישראל וגופים
אחרים המעורבים
במשא ומתן שמרו
על התקווה לשלום
יציב, המבוסס על
ההנחה שהתהליך,
והמומנטום שלו,
ימתנו את עמדת
ערפאת לדו-צדדיות
ואת הבחירה באלימות
כאופציה. תקווה זו נופצה
כעת. ראיות
לכוונות של אי
תום לב מהותי; ערפאת
יוצר רציונאל
לאי קיום ההסכמים כבר
בנאומו של ערפאת
על מדשאת הבית
הלבן, ב - 13 בספטמבר
1993, אפשר להבחין
ברמזים לכך שמבחינתו
הצהרת העקרונות
לא בהכרח מסמנת
את סוף הסכסוך. הוא לעולם
לא נפרד ממדי הצבא
שלו, המסמלים את
מעמדו כמפקד מהפכני;
יתרה מזו, במונחים
של תאור היסטורי
רחב יותר, מבחינתו,
מפת "פלשתין" היא
כפי שהייתה ב1948-,
כלומר כל השטח
של פלשתין המנדטורית.
זאת, בניגוד לעמדתו
הרשמית ליד שולחן
המשא ומתן. בהזדמנויות
שונות, ערפאת המשיך
להשתמש במילה
"ג'יהאד", שבאופן
מילולי פירושה
"מאבק" אך, במובן
הספציפי (בצביון
הדתי) של המאבק
הפלשתיני, "ג'יהאד"
פירושו התייחסות
ברורה לאופציית
הטרור. כך,
בהספד לפקיד פלשתיני
- ב - 5 ביוני 1995, (בשיא
תהליך אוסלו) עראפת
חלק כבוד, יחד עם
אחרים, לשתי מחבלות
(דלאל אל-מוגראבי
ו'עביר ווהידי);
ואמר על הילדים
זורקי האבנים
שהם "הגנרלים
הפלשתינים". הוא נשבע
לקהל שלו (האוהד
במופגן את החמאס)
ש"השבועה איתנה
להמשך בג'יהאד
קשה, בג'יהאד ארוך
זה, בדרך השאהידים,
בדרך הקורבנות." מעניינות
במיוחד, בעניין
זה, הן ההתייחסויות
החוזרות ונשנות
לחוזה הודאיבייא,
שחתם הנביא מוחמד
עם אויביו ממכה,
בזמן שהיו עדיין
חזקים ממנו. הוא
ביטל חוזה זה זמן
קצר לאחר שכבש
את העיר.
התייחסות פומבית
ראשונה כזו באה
זמן קצר לאחר חתימת
הסכם הביניים,
בנאום ה"ג'יהאד"
שנשא במסגד ביוהנסברג
(והושג ע"י הקהילה
היהודית שם, ושודר
בישראל במאי
1994). המשמעות
שמייחס ערפאת
להודאיבייא הובהרה
עוד יותר בנאום
שנשא כמה חודשים
מאוחר יותר, לרגל
יום-השנה להצתת
מסגד אל-אקצה ע"י
מטורף אוסטרלי
ב- 1968. (לעתים קרובות
נעשה שימוש באירוע
זה בתעמולה הפלשתינית,
כהוכחה לכוונות
המרושעות של ישראל.) "האם
הנביא, שליחו של
אללה, אחרון הנביאים,
באמת הושפל (כפי
ש"עומאר בן אל-כתאב
האשים אותו)? לא, ושוב
לא. הוא
לא הושפל. אך לכל מצב נסיבות
משלו". (הטלוויזיה
הפלשתינית, 21 באוגוסט
1995). ההתייחסות
לחוזה השלום עם
הודאיבייא עלה
שוב ב- 1998, בצירוף
אזהרה ש"כל האופציות
פתוחות בפני העם
הפלשתיני" . (הטלוויזיה
אורביט, 18 באפריל
1998). למעשה,
כאן טמון הרציונאל
לקבלת תהליך אוסלו
ותהליך המשא ומתן,
על ההתחייבויות
השונות הכרוכות
בכך: לא כפעולות
בונות אמון ושיתוף
פעולה, אלא כאמצעים
זמניים ובמטרה
לבטל אותם ברגע
שהנסיבות יהיו
נוחות לכך. בפני
קהל מוסלמי, כמו
זה שהיה לו במסגד
ביוהנסברג, בחודש
מאי 1994 (אחד הראשונים
מסוגו לאחר תקופת
פוסט-אוסלו, ערפאת
- "אח מוסלמי" לשעבר,
שאולץ לעזוב את
מצרים של נאצר
בשנות ה – 50, מהסיבה
הזאת, דיבר בניב
המוכר של רדיקאליות
אסלאמית. לקהל
חילוני יותר הוא
מציע טיעון אפשרי
על הזמניות או
התנאים של התחייבויותיו,
ע"י התייחסות
אליהם בהקשר ל"תוכנית
השלבים" לשחרור
פלשתין, כפי שנרשמה
בוועד המרכזי
של אש"ף בשנת 1974. ערפאת
התייחס להחלטה
מ- 1974 להקים "רשות
פלשתינית" בכל
השטח שישראל תיסוג
ממנו גם בנאום
שנשא על מדשאת
הבית הלבן בספטמבר
1993, ובהתכנסות האסיפה
הראשונה של מועצת
החקיקה של הרשות
הפלשתינית במרס
1996 ("אל-איים", 8 במרס
1996). גם
סגניו של ערפאת
היו שותפים להשקפה
אינסטרומנטלית
זו על ההתחייבות
לאי-אלימות, מרכזית
ככל שיהיה לעניין
התהליך כולו. בנאום
(שתועד בוידיאו)
שנשא נביל שע'ת
בשכם בינואר 1996
- שוב בזמן של משא
ומתן מתקדם – הוא תיאר את האסטרטגיה
במונחים שנשמעו
בלתי ריאליים,
אך כעת נשמעים
מוכרים: "החלטנו
לשחרר את ביתנו
הלאומי שלב אחר
שלב . . . אם
ישראל תמשיך - אין
בעיה. ואז
אנו מכבדים את
הסכמי השלום ואי-האלימות
. . . אם וכאשר
ישראל תא מר "מספיק"
. . . במקרה
זה הווה אומר שאנו
חוזרים לאלימות. אך הפעם
יהיה זה עם 30,000 חיילים
פלשתינים חמושים
ובארץ עם אלמנטים
של חופש . . . אם נגיע למבוי
סתום נשוב למלחמה
ולמאבק שלנו כפי
שעשינו לפני 40 שנה." בעקבות
החלפת השלטון
בישראל, ושלושה שבועות
לפני פרוץ האלימות
בעקבות פתיחת
מנהרת הכותל בירושלים,
הזהיר מוחמד דאחאלן,
פקיד פלשתיני
בכיר, ראש מנגנון
ה"ביטחון המסכל"
בעזה ולעת עתה
שותף לנתינת האור
הירוק לפעולות
טרור ברצועה, שהחזרה
למאבק המזוין,
בשיתוף פעיל של
כוחות הרשות הפלשתינית,
היא בגדר אפשרות,
בהתחשב במבוי
הסתום של התהליך
("אל-היית", 2 בספטמבר
1996) בעקבות
אירועי ה"מנהרות"
(המכונים בפי הפלשתינים
"קמפיין אל-אקצה"),
ערפאת דיבר במחנה
הפליטים דהיישה,
שליד בית לחם, ושוב
הדגיש את טבעו
המתמשך של הג'יהאד
הפלשתיני ("אנו
מכירים רק מילה
אחת . . .") ואת העובדה
ש"כל האופציות
פתוחות". גם
אחרים המשיכו
לשקף עמדות אלה. נושא המשרה
הציבורית הדתית
הגבוהה ביותר
בהיררכיה הפלשתינית
- המופתי של "ירושלים
ואדמות פלשתין",
שיח' איקרימה סברי,
אמר לעיתון הפלשתיני
"אל-איים" (3 במרץ
1997) שירושלים לא
ניתנת להחזרה
ע"י משא ומתן ולכן
האופציה היחידה
היא מלחמה. מנהיג הפתח
בגדה המערבית,
מרוואן ברגותי
- פעיל מרכזי במשבר
הנוכחי - הזהיר
כבר במרץ 1997, שאנשיו
נוטים לחזור אל
המאבק המזוין.
באותה הזדמנות
הוא גם שיבח את
החמאס על הפיגוע
שביצע בתל אביב,
אשר בו נהרגו שלוש
נשים ("אל-איים",
"אל-הייאט אל-ג'דידה",
26 , 27 במרץ 1997). בכינוס
ב- 15 בנובמבר 1998, ערפאת
שוב איים באופן
גלוי שה"רובה
הפלשתיני דרוך
ונכוון אותו אם
ימנעו בעדנו מלהתפלל
בירושלים . . . הגנרלים
של האבנים מוכנים". (אל-איים,
16 בנובמבר 1998). באותה נימה,
הוא דיבר גם בפני
סגל הפתח מאזור
ירושלים, לרגל
יום השנה ה31- לקרב
קארמה, וביטא מוכנות
להתמודד עם מאבקים
כאלה בעתיד, כדי
להגן על זכויות
פלשתיניות (עיתון
הארץ, 21 במרס 1999). לאחרונה,
ובמידת מה, תחת
השפעה של מה שהתפרש
כ"ניצחון" של החיזבאללה
בלבנון, רווחו
מאוד התייחסויות
לאופציית הטרור,
ואכן אימון הילדים
למאבק מזוין נעשה
בכוונה, גם במהלך
פסגת קמפ דיוויד,
כאיתות למה שיקרה
בעתיד אם לא ייענו
דרישות הפלשתינים. בזמן
שהתגולל המשבר
הנוכחי, היה זה
שוב נביל שע'ת שהציע הסבר
לכוונת ערפאת
כאשר אמר ש"כל
האופציות פתוחות"
: בראיון
ל - CNN בלונדון
(7 באוקטובר 2000), הוא
הזכיר לבן שיחו
"שאף אחד לא האמין
לו כשהוא נהג לומר
זאת . . . [אך] הבחירה
איננה בין האופציה
של משא ומתן לבין
האופציה של לוחמה.
ניתן לנהל משא
ומתן ולהילחם
בו בזמן (כפי שעשו
האלג'ירים והוייאטנאמים). מכאן,
"העם הפלשתיני
נלחם בנשק, בג'יהאד,
באינתיפאדה ובפעולות
התאבדות . . . ונגזר שתמיד
נילחם וננהל משא
ומתן, זה לצד זה." מרכיבים
ספציפיים להפרת
הסכמים הנושאים
המובאים להלן
בשום אופן אינם
מקיפים.
עם זאת, הם כן מוכיחים
את הרציונאל לאי-קיום
ההסכמים, כפי שהוצג
לעיל, ולמעשה מצביעים
על מגמה חוזרת
של ניצול לרעה,
ניהול כושל ואלימות
גלויה מצד הרשות
הפלשתינית. בהיבט
זה, המשבר הנוכחי
איננו מסמן נקודת
מפנה. קדמו
לו "התפרצויות"
קודמות, כולל משבר
ה"מנהרות" בספטמבר
1996 ואירועי ה"נאקבה"
קצרי-הימים במאי
2000. אף על פי
כן, אין תקדים בכל
מעשיה הקודמים
של הרשות הפלשתינית
להתמוטטות הנוכחית
של כל ההתחייבויות
הקיימות וליצירה
השיטתית - יום יום,
שבוע שבוע - של אווירה
רוויה בפחד ושנאה,
ברדיפה אחר גיוס
כלל-ערבי וכלל-פלשתיני. כל
זה אינו רק הפרה
של התחייבויות
שנתקבלו במפורש
בתחילת תהליך
אוסלו, אלא גם הפרה
גלויה ולעתים
בוטה של ההבנות
שהושגו בפסגת
שארם א-שיח האחרונה. שיטת הפעולה
של התעלמות מוחצת
מהבנות כתובות
ובלתי פורמליות
כאחת (גלויות ולא
גלויות), ובמיוחד
השימוש במיליציה
חמושה בלתי חוקית
- הכפופה לערפאת
- בעימות בעל עוצמה-נמוכה
המוסווה כ"מחאה
עממית" או "אינתיפאדה",
מאשרת שמנקודת
המבט של הפלשתיני,
הדינמיקה החדשה
של ה"מאבק" והקריאה
להתערבות ערבית
ובינלאומית מקבלים
סדר עדיפות על
“pacta
sunt servanda" מעבר
למצב הנוכחי של
לוחמה, אי קיום
ההסכמים מצד הפלשתינים
מקיף גם מרכיבים
נרחבים של נוהגים
יומיומיים, החל
מספרי לימוד ועד
גניבות רכב. המרכיבים
הללו נדונים פה
רק בחלקם. שימוש
ישיר באלימות ברור
הוא שההפרה הגלויה
ביותר של התחייבויות
הפלשתינים היא
ההשתתפות הישירה
של הכוחות החמושים
- ה"משטרה" הפלשתינית
(שלמעשה היא הצבא
הסדיר של ערפאת)
והגופים הביטחוניים
השונים - בעימותים
חמושים עם צה"ל
או בהתקפות נגד
אזרחים ישראלים. שיטת
הפעולה הבולטת
במשבר הנוכחי
התבססה כבר ב-
1996, כששוטרים פלשתינים
מילאו תפקיד מרכזי
בהתנגשויות מקיפות
שגרמו למותם של
15 חיילים ישראלים; למעשה, הם
פעלו ככוח לוחם
גם במקומות שבהם
השתתפו חלק מהם
בסיורים המשותפים
עם צה"ל, לפי הסכם
הביניים, רק שעות
ספורות קודם לכן. במשבר
הנוכחי, תפקיד
הכוחות הפלשתינים
הרגילים היה יותר
אמביוולנטי, דבר
שמתאים לאינטרסים
של ערפאת. מצד אחד,
הוא שומר את ידו
מוצפנת למחצה,
ומצד שני הוא משתמש
בעיקר בכוחות
המיליציה שלו
- הפתח תנזים או
בקדרים שלו - בחילופי
האש וההתקפות
על מטרות ישראליות. למעשה,
מפקדי משטרה מקומיים,
קבלו הוראות, בהזדמנויות
שונות, להשיב את
החוק והסדר ולהחזיר
את השקט על כנו,
אך, לעתים קרובות,
מעשיהם הצביעו
על כך שהם הרגישו
(או יותר נכון הבינו)
שהוראות אלה לא
תואמות את התמיכה
הרחבה יותר במאבק
(כפי שהשתקף במאמץ
התעמולתי, כפי
שמפורט להלן) ולכן
ביצעו את ההוראות
בחוסר התלהבות. במקרים
רבים, המשטרה הפלשתינית
לקחה חלק בעימותים,
בצורה מסודרת
או כיחידים; ואין
ראיה
שננקטו צעדים
משמעתיים נגד
שוטרים שנהגו
כך. יותר
מכך, יש הוכחות
לשותפות המפעילים
של מנגנון הביטחון
המסכל - במיוחד
ברצועת עזה - בהתקפות
מזוינות על צה"ל
ועל אזרחים ישראלים. יתכן
והאירוע החמור
ביותר במשבר הנוכחי,
אשר לו אחראית,
במידה רבה, המשטרה
הפלשתינית הוא
מעשה הלינץ' שנעשה
בשני חיילי מילואים
ברמאללה ב- 12 באוקטובר
2000. אמנם היה
זה המון מתפרע
שהרג אותם וריטש
את גופותיהם, אך
היו אלו שוטרי
המשטרה הפלשתינית
שתפסו אותם, הביאו
אותם למטה המשטרה
במרכז העיר רמאללה
ועשו מאמץ קטן
מאוד כדי למנוע
את ההתקפה. עד כה, הרשות
הפלשתינית לא
עשתה דבר כדי להעניש
את האחראים למעשה. נוהגים
יומיומיים: גופי הביטחון
הפלשתינים, כגון
מנגנון הביטחון
המסכל ושרות המודיעין
הכללי וזרועו
בגדה המערבית,
תחת פיקודו של
סגן אלוף תאופיק
טיראווי, היו מעורבים
בפעולות אלימות
אחרות תוך הפרת
ההסכמים, כגון
חטיפה או מעצר
בלתי חוקי של אזרחים
ישראלים (בכמה
מקרים, ערבים ישראלים
החשודים כ"משתפי
פעולה"), ורצח סוחרי
קרקעות פלשתינים
(החשודים במכירת
קרקע ליהודים). מקרה
בולט נוסף (ללא
קשר לעימות ספציפי
מקומי), שבו פעל
פקיד בכיר ברשות
הפלשתינית למעשה
כמחבל, הוא ההוראות
שנתן אלוף גהזי
ג'באלי, מפקד כוח
המשטרה לשניים
מאלופיו לתקוף
מתנחלים בגדה
המערבית ביולי
1997 ("ידיעות אחרונות",
18 ביולי 1997) . יותר
מכך, ב"נקודות
חיכוך" שונות
(כגון אירועים
בבית לחם, מרץ 1998;
כביש גוש קטיף
ברצועת עזה, יולי
1998; חאן יוניס, פברואר
1999), שוטרים פלשתינים
וחברים בכוחות
מאורגנים אחרים,
הוציאו כלי נשק
בתמיכת מפגינים
אלימים או בעימותים
ישירים עם כוחות
צה"ל. יחס
אמביוולנטי, או
שיתוף פעולה גלוי
עם פעולות טרור "אני
רוצה להבהיר שכל
הסדר או הבנה פעילה
בין אש"ף לחמאס
לגבי אפשרות להמשך
הטרור ע"י החמאס,
באישורו של אש"ף,
יהווה מניעה נגד
ההסכם ויישומו"
(ראש הממשלה רבין
בכנסת, 18 באפריל
1994). הכישלון
הפלשתיני למלא
אחר התחייבויות
לריסון הטרור,
ולמעשה החיזור
התקופתי אחר החמאס
והג'יהאד האסלאמי
כפרטנרים למאבק,
שהותיר זיכרונות
מרים ביותר ב-
1995-1996, ועכשיו נראה
שהוא חוזר על עצמו
יש השפעה על החברה
הישראלית, ומכאן
על האפשרויות
לבניית גשרי אמון
ושיתוף פעולה
חיוניים. התפתח&# |
