מטהרן לאונר”א

בעוד שעיני העולם נשואות להסכם אומלל בין ארה”ב לאיראן, הסכם אומלל אחר שעליו חתמה ממשלת ארה”ב חמק מעיני הציבור: מזכר הבנות שחתמה ארה”ב עם אונר”א – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו”ם לפליטי פלסטין, שפורסם באתר האינטרנט של מחלקת המדינה האמריקנית.

   ארה”ב, המממנת הגדולה ביותר של אונר”א בסכומים המגיעים ל-400 מיליון דולר בשנה – שליש מתקציב הסוכנות – הייתה יכולה להתנות מימון זה במחוייבות הומניטרית מצד אונר”א לשכן במגורי קבע את אוכלוסיית היעד שלה: 5.4 מיליון צאצאים של פליטים ערביים ממלחמת השחרור.

   אך בהסכם בין ארה”ב לאונר”א אין אפילו אינו זכר לאפשרות כזו. במקום זאת גוזר ההסכם על אלפים מצאצאים אלו של פליטים ערביים המתבוססים בחיי פליטות משפילים זה 66 שנה, להמשיך ולחיות בעליבותם “עד שיושג פתרון כולל וצודק” שאונר”א לעולם לא תתיר לו לצאת לפועל.

   ד”ר ארנון גרוס, עיתונאי של רשות השידור בשפה הערבית שחקר לעומק את ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית הנלמדים בבתי הספר של אונר”א, הגיעה למסקנה כי אונר”א מציעה פתרון אחד “צודק” בלבד לבעיית הפליטים: “זכות השיבה” שלהם לכפרים שהיו קיימים לפני 1948.

   הקטעים הדנים ב”זכות השיבה” בספרי הלימוד של הרש”פ הנלמדים בבתי הספר של אונר”א, אינם בבחינת נוסטלגיה ספרותית. “זכות השיבה” ממלאת תפקיד נכבד בחזון הפוליטי הפלסטיני, של מאבק מתמשך לדלגיטימציה ודמוניזציה של ישראל עד להשמדתה.

   שירותי החינוך שמספקת סוכנות הסעד ל-492 אלף תלמידיה מעודדים קו לוחמני זה, בניגוד למחוייבותה המוצהרת להקדיש את עצמה להשגת שלום, בהיותה סוכנות של ארגון האו”ם. ההסכם בין ארה”ב ואונר”א מתעלם מכך ומכנה בגאווה את “תוכנית הלימודים של זכויות אדם, פתרון סכסוכים וסובלנות” כצעד בכיוון הנכון. זאת, בעוד ש ד”ר גרוס שבדק את תוכנית הלימודים, מציין כי בספרים אין זכר לחופש דת, שוויון דתי או סובלנות דתית.

ארה”ב ממנה את הזאב לשמור על הכבש

הסכם ארה”ב-אונר”א מפר את סעיף 301(c) של חוק סיוע החוץ האמריקני מ-1961 הקובע כי “ארצות-הברית לא תיתן שום תרומה ל(אונר”א) אלא בתנאי ש(אונר”א) תנקוט את כל הצעדים האפשריים להבטיח כי אף חלק מן התרומה לא יופנה לסיוע לשום פליט המקבל אימון צבאי כחבר במה שמכונה צבא השחרור הפלסטיני או ארגון אחר בעל אופי של לוחמת גרילה, או שהיה מעורב בכל מעשה טרור”.

   אך בהסכם ארה”ב-אונר”א אין סעיף הקורא לאכוף את הסעיף הנ”ל. במקום זאת, הסכם ארה”ב-אונר”א סומך על אונר”א שזו תאכוף את הסעיף. ההסכם “מצפה שאונר”א תפעיל עירנות מתמדת במאמציה ופעולותיה כדי למלא אחר תנאיה של ארה”ב בעניין תרומות, כפי שנקבע בסעיף 301(c). יתר על כן, על פי ההסכם ארצות-הברית רואה באונר”א שותפה לחשש מפני האיום בטרור, והיא אף מוסיפה כי “אונר”א מחוייבת לנקוט את כל האמצעים האפשריים על מנת להבטיח כי התמיכה הכספית שמספקת ארה”ב לאונר”א לא ינוצל לסיוע לטרוריסטים ולארגוני טרור ולתמיכה בהם.

   בדיוק כפי שההסכם של ארה”ב עם איראן מפקיד בידי השלטונות באיראן את האחריות לקבוע אם איראן חרגה מן ההסכם, כך גם בהסכם שלה עם אונר”א מפקידה ארה”ב בידי סוכנות הפליטים את הקביעה אם זו ביצעה פעולה שיש בה פגיעה בשיקול הדעת הבטחוני.

בו-בזמן מתעלם הסכם ארה”ב-אונר”א מהשתלטותו של חמאס על מתקני אונר”א בעזה. לפני 16 שנה בחרו עובדי אונר”א ברצועת עזה את נציגיהם באיגוד המקצועי. חמאס ניצל את מערכת הבחירות כדי להשתלט על כל איגודי המורים ואיגודי העובדים. ב-2012 למעלה מ-90 אחוז מעובדי אונר”א הפכו לחברי חמאס. כתוצאה מן ההשתלטות, יצר חמאס מנגנון שמטרתו הייתה להשתלט על בתי הספר של אונר”א ברצועה. “הגוש האיסלאמי” שינה את תוכנית הלימודים בבתי הספר והכניס ספרי לימוד חדשים במטרה להחדיר בתושבי רצועת עזה הצעירים את האידיאולוגיה של חמאס.

   אלא שמחלקת המדינה האמריקנית הודיעה ל”המרכז לחקר מדיניות במזה”ת” כי ארה”ב מכחישה לחלוטין כל נוכחות של חמאס במחנות אונר”א. ואילו מסמכים של הממשלה האמריקנית מראים כי אונר”א מסרבת באופן עקרוני לבדוק אם חמאס נוכח במתקניה.

   כדי לברר את המצב לאשורו, די לקרוא את הדו”ח הנושא את התאריך 3.7.2014, שחיבר ג’ים זנוטי, מומחה לענייני המזרח התיכון, בכותרת “סיוע החוץ של ארה”ב לפלסטינים”. הדו”ח חושף כי רשימת גופי הטרור שאונר”א נדרש להמציא בהתאם להחלטה מס’ 1267 של האו”ם, אינה “כוללת את חמאס וחיזבאללה או את מרבית הקבוצות המיליטנטיות הפועלות בסביבת אונר”א. אונר”א אינה מוכנה לנפות את הקבלנים שעמם התקשרה ואת מקבלי המימון מטעמה על פי רשימה שסופקה לה על ידי המדינה האחת החברה באו”ם”.

   באשר לטענות הנפוצות נגד אונר”א על העדר שקיפות, הסכם ארה”ב-אונר”א יכול היה ליצור מערכת חדשה התובעת אחריותיות שגם תטפל בהליך המימון המסורבל של אונר”א. במקום זאת, האחריות המימונית על פי ההסכם סומכת לחלוטין על אונר”א. ההסכם קובע כי “מצופה (מאונר”א) לספק את המידע הרלוונטי הנוגע ליישום המלצותיה של מועצת רואי החשבון של האו”ם, ולהמציא בהתאם להליכים והמדיניות של האו”ם/או אונר”א, את המידע שאותו נדרשת ארה”ב לדווח, בהתאם ליוזמת האו”ם לשקיפות וחשבונאות”.

   ואם אונר”א לא תספק את המידע הכספי “כמצופה”?

   מסקנת המסמך אומרת הכל:

   “ארה”ב מחוייבת להמשיך את שותפותה עם אונר”א בסיוע ללמעלה מ-5.4 מיליון פליטים פלסטיניים ואנשים אחרים הרשומים ב אונר”א, עד שיושג פתרון צודק ויסתיים המנדט של אונר”א”.

   ואם לא יושג מה שמגדירה אונר”א “פתרון צודק”?

   הסכם ארה”ב-אונר”א דן אפוא אוכלוסייה של צאצאי פליטים לחיי פליטות משפילים שסופם אינו נראה לעין, כשאונר”א מכינה אותם לחזור לבתיהם הנמצאים בתוך הקו הירוק. ואילו ממשלת ארה”ב מבטיחה לאוכלוסייה הערבית הפלסטינית ליישב אותם ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ובירושלים.

http://www.maraah-magazine.co.il/show_item.asp?levelId=65947&itemId=27&katavaId=5241&itemType=0