ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית (רש”פ): ההתייחסות ליהודים, לישראל ולשלום

תמצית מנהלים

המחקר הנוכחי מכסה את כל ביטויי ההתייחסות ל”אחר” היהודי-ישראלי ולשלום עימו המצויים בספרי הלימוד העדכניים ביותר שיצאו לאור מטעם הרשות הפלסטינית לשימוש בכל בתיה”ס ביהודה, שומרון ורצועת עזה וכן בבתיה”ס שבמזרח ירושלים הפועלים לפי תכנית הלימודים של הרש”פ. מדובר הן בבתיה”ס הממשלתיים, הן בבתי”ס שבניהול גורמים פרטיים (כגון כנסיות שונות, אגודות צדקה אסלאמיות וכד’), והן באלה המנוהלים ע”י סוכנות הסעד והתעסוקה של האו”ם – אונר”א. נכללו במחקר 144 ספרים במקצועות שונים בכיתות א’-י”ב ונבדקו בהם כל סוגי החומר הכתוב, כולל תרגילי לשון, שאלות ומטלות והערות שוליים וכן תצלומים, איורים, מפות, טבלאות ותרשימים. נעשה גם מאמץ לאתר השמטות של חומר רלבנטי בספרים שנבדקו, תוך השוואה עם ממצאי מחקרים דומים שבוצעו בעבר. כ-20 ספרים מאלה שנבדקו הודפסו בקיץ 2016, במסגרת פרוייקט חידוש הספרים של הרש”פ שהחל אז.

מחברי המחקר הנוכחי מאמינים בכל ליבם ששלום משמעותי חייב להתחיל בחינוך: יש לתת לדור הצעיר בשני הצדדים הזדמנות להבין את הרקע הרחב יותר של הסכסוך אשר בו מסובכות חברותיהם ויש להראות לו את התועלת ההדדית של פתרונו בדרכי שלום. הדבר מחייב הכרה חד-משמעית ביריב, לצד תיאור מכבד של זהותו, אמונותיו והאינטרסים שלו. המטרה היחידה של מחקר זה היא קידום החינוך לשלום בשני צידי הסכסוך המזרח-תיכוני, והמחברים מקווים להוסיף למחקר הנוכחי בהקדם מחקר דומה על ספרי הלימוד הישראלים.

מסקירת ממצאי המחקר הנוכחי ניתן לסכם את התייחסות ספרי הלימוד של הרש”פ לישראל, ליהודים ולשלום בשלושה עיקרי יסוד: דלגיטימציה, דמוניזציה ואינדוקטרינציה למאבק אלים במקום קריאה לשלום. על בסיס עיקרי יסוד אלה נבנה נרטיב המציג את הסכסוך בצורה מעוותת מבחינה היסטורית ואינו מותיר כל תקווה לסיומו בדו-קיום בשלום בין שני הצדדים המעורבים בו. דבר זה טומן בחובו השלכות כבדות משקל על עתידם ועתיד ילדיהם, וגם מצביע על מטרות הרש”פ לטווח ארוך, ועל מידת מעורבותה של אונר”א במטרות אלה.

הדלגיטימציה של היהודים מתבטאת באי הכרה בהם כעם בעל זכויות לאומיות בארץ. דבקותם בה מתוארת כ”שאיפות חמדניות”. תנועתם הלאומית – הציונות – מוצגת כתנועה קולוניאליסטית בשירות האימפריאליזם המערבי. יש מעט מאד התייחסות בספרים לנוכחותם בארץ בעבר, לעומת הפלסטינים המוצגים כצאצאים ישירים של הכנענים הקדומים המתוארים כ”ערבים”. בכך יוצרים ספרי הלימוד רושם של קדימות ערבית על-פני היהודים גם בעת העתיקה. מקומותיהם הקדושים של היהודים בארץ – הכותל המערבי בירושלים, מערת המכפלה בחברון וקבר רחל בבית לחם – מוצגים כמקומות קדושים לאסלאם שעליהם היהודים מנסים להשתלט. 6 מיליוני היהודים בארץ אינם נספרים כתושביה, לעומת מיליוני צאצאי הפליטים הערבים של מלחמת 1948 החיים מחוצה לה, ועריהם אינן מופיעות על המפה. אפילו שפתם הלאומית – העברית – נמחקת מעל בול מנדטורי המובא באחד מספרי הלימוד. בדרך זו מוצגת נוכחות היהודים בארץ כבלתי לגיטימית ובמשתמע – זמנית, וזהו, בעצם, הבסיס של מושג “זכות השיבה”: התושבים היהודים אמורים לעזוב וצאצאי הפליטים, “התושבים הלגיטימיים”, ישובו ויתפסו את מקומם.

מדינת היהודים – ישראל – אינה מוכרת כמדינה ריבונית ושמה אינו מופיע על המפה, אלא במקרה אחד שבו היא מוצגת כישות כובשת מאז 1948. גם במפה וגם בטקסט היא מוחלפת לעיתים ע”י פלסטין כמדינה הריבונית באזור, וזו האחרונה אמורה לכלול את כל שטחיה לאחר שחרורם מהכיבוש. אזורים, אתרים וערים בישראל שמלפני 1967 מוצגים בלעדית כפלסטיניים, ובמקום הביטוי “שטח ישראל” משתמשים בד”כ במונחים עוקפים כמו “שטחי 1948” או “הפנים” או “הקו הירוק”.

הדמוניזציה של היהודים נעשית גם שלא בהקשר הסכסוך ע”י הצגתם כאויבי הנביאים הנערצים באסלאם – משה, ישו ומוחמד – דבר שאוטומטית מציבם במחנה כוחות הרשע ומכשיר את הקרקע להשנאתם על התלמידים עוד יותר במסגרת הסכסוך. במסגרת זו הם מוצגים כבעלי כוונות להשמדת הפלסטינים וכמאיימים על הפרט הפלסטיני איום קיומי, ונעשית להם דה-הומניזציה כזאבים ונחשים. הדמוניזציה נגד היהודים מגיעה לשיאה בהבאת אימרה מפי הנביא מוחמד (חדית’) שלפיה יהרגו המוסלמים את היהודים כהקדמה לאחרית הימים.

דמוניזציה מסיבית נעשית לישראל עם למעלה משלושים האשמות נגדה, החל מגזילת פלסטין וגירוש תושביה, דרך מעשי טבח, רצח ילדים, התנקשות במנהיגים, תוקפנות נגד ארצות ערב השכנות, הרס ערים וכפרים, חילול מקומות קדושים, פגיעה בכלכלה ובחברה הפלסטינית, הטלת מצור על הפלסטינים באמצעות גדר ההפרדה, מאסרים המוניים, ניסיונות למחוק את הזהות והמורשת התרבותית הפלסטינית, וכלה בהנצחת הבערות בקרב הפלסטינים, ואחריות לאלימות במשפחה הפלסטינית ולשימוש בסמים.

מה שמגביר את האינטנסיביות של הדמוניזציה הוא העדר מידע אובייקטיבי על היהודים וישראל שעשוי היה לאזן אותה בעיני התלמיד. ההתייחסות ל”אחר” היהודי-ישראלי היא גם כאל קבוצה בלבד ללא כל התייחסות לפרטיה כאל בני אדם רגילים, דבר המגביר את הרגשת האיום מכיוונה. כמו-כן, אין בספרי הלימוד של הרש”פ כל ניסיון להבין את הצד האחר ומניעיו ואין שם שום ביקורת עצמית שעשויה היתה להסביר, למשל, שישראל הקימה את גדר ההפרדה בשל פיגועי טרור המתאבדים הפלסטינים בתחילת שנות ה-2000. ישראל והיהודים הם הצד הפושע האולטימטיבי והפלסטינים הם הקרבן האולטימטיבי.

 אין בספרי הלימוד של הרש”פ כל תמיכה ברעיון של שלום עם ישראל ודו-קיום עימה. להיפך, מדובר שם על מאבק אלים לשחרור בלי להגבילו לקווי 1967. מדובר בפירוש על מקומות בישראל שאמורים להשתחרר כמו עכו, חיפה ויפו. אפילו לשיבת הפליטים יש קונוטציות אלימות – ובמקרה זה מדובר בפירוש על שטח ישראל מלפני 1967. במסגרת זו משתמשים בערכים מסורתיים אסלאמיים, ובראשם ג’יהאד ומרטיריות (שהאדה) לשם מתן גושפנקה דתית למאבק וע”י כך להעצימו. אף כי נדירה תמיכה ישירה בפעולות טרור נגד ישראל, יש תמיכה עקיפה בכך ע”י העלאה על נס של מבצעיהן. הם נקראים “המקריבים עצמם”, ואלה מהם שנהרגים או נאסרים מכונים “מרטירים” ו”שבויים”, בהתאמה. הספרים החדשים שיצאו לאור בקיץ 2016 מדגישים אף יותר את ראיית שטחי ישראל שמלפני 1967 כחלק אינטגרלי מפלסטין הריבונית ומעצימים את אינטנסיביות המאבק.

אם כי אין בספרים קריאה מפורשת למלחמה נגד ישראל או הסתה גלויה לרצח יהודים ברור מעל לכל ספק כי הם מכינים את התלמידים נפשית ורעיונית למאבק אלים לחיסול ישראל תחת הסיסמה “שחרור פלסטין מהכיבוש”. לאור מצב זה ברור לכל אדם בר-דעת כי אין לצפות לשום התקדמות לקראת פתרון של שלום לסכסוך ללא שינוי טוטאלי של קו מחשבה זה של הרש”פ המוחדר בשיטתיות לתלמידיה מזה למעלה מעשרים שנה.

אך אם הדרישה לשינוי בגישת הרש”פ תלויה במו”מ בין הצדדים ובתנאים הפוליטיים השוררים ביניהם, הרי אין זה כך לגבי אונר”א שאיננה צד לסכסוך ואמורה להיות מחוייבת לעקרונות האו”ם בדבר פתרון של שלום בין הצדדים. לכן, לא ייתכן שבבתיה”ס שלה יילמדו טקסטים הקוראים למאבק אלים נגד ישראל ולג’יהאד, ביחוד כאשר מאבק זה מכוון לשטחי ישראל הריבונית כפי שהיא מוכרת בזירה הבינ”ל. אונר”א גם מחוייבת, כארגון של האו”ם, שלא להרשות הצגה של מדינה חברה באו”ם – ישראל – כבלתי לגיטימית בפני תלמידיה. ספר לימוד שישראל אינה מסומנת בו על המפה אינו אמור להיכנס כלל לשימוש בבי”ס שלה. אפילו אם ישראל עצמה מאפשרת שימוש בספרים כאלה בבתי”ס במזרח ירושלים שתחת ריבונותה משיקולים פוליטיים כאלה או אחרים, אין פריבילגיה זו נתונה לאונר”א שאינה אמורה לנקוט קו פוליטי כלשהו. לכך יש להוסיף גם את הכשל החינוכי של אונר”א המתבטא באימוץ תכנים המעוררים סימן שאלה, במקרה הטוב, כגון פברוק המוצא הכנעני של הפלסטינים וזיוף הבול המנדטורי, ואת בגידתה המוסרית בחובתה להגן על תלמידיה מפני עתיד של מלחמה וסבל שאליו מחנכים הספרים שבהם היא משתמשת. לסיכום, ישנם דברים שאסור לאונר”א ללמד! לכן מצב ספרי הלימוד בבתיה”ס שלה טעון תיקון מיידי, ללא קשר למה שתעשה הרש”פ, ומצופה מהמדינות הדמוקרטיות המממנות את פעילותה החינוכית לדרוש זאת.