17.12.2020

Editorial Note

Palestinian activists have recently launched a campaign to recruit Israelis to promote what they call a “single democratic state”.  Among those who signed up for the campaign are Israeli academics such as Ilan Pappe; Haim Bresheeth; Areej Sabbagh-Khoury; Ronnen Ben-Arie, and Livnat Konopny-Decleve. Not incidentally, they are among the most notorious anti-Israel activists.

Sabbagh-Khoury is a faculty member of the Department of Sociology at the Hebrew University who published an article, “War by Other Means Against the Palestinians in Israel.” Ronnen Ben Arie, University of Haifa, is a proponent of BDS.

Livnat Conopny-Decleve is a Ph.D. candidate whose work analyses the “mechanisms of suppression and repression,” found in the photographs of Zoltan Kluger, a prominent photographer in the two decades leading up to the establishment of the state of Israel. Conopny-Decleve focuses on the “way of understanding the desire for space in the Zionist imagistic propaganda.”

Her 2015 Master’s thesis at Ben Gurion University, supervised by Prof. Niza Yanay and Dr. Esmail Nashif, is replete with the delegitimization of the founding of the state of Israel, including comparisons to South Africa and how Israel’s founding was based on Christian theology, not Jewish.  She invokes her first supervisor, Yanay, who illustrates, “how nostalgia or longing expressed by Israelis for the empty land, for the ‘authentic’ landscape, for the land as it was before the establishment of the state, is in fact, an empty sign that only distances them from the Palestinian ‘other’, since the past and Palestinian presence on the land were erased and destroyed, and the presence of the Palestinians poses a threat to Israeli control of the land and intensifies the anxiety of losing control.”

Conopny-Decleve then invoked her second supervisor, Nashif, who “describes the social-historical field that has led to the Zionist way of writing, which he calls a ‘surplus pattern of writing,’ as a consequence, the elimination of Palestinian writing and the creation of Palestinian reading as dependent on the Zionist writing.” For him, “any social-historical form can exist only as a recipient of Zionist content,” because “every phenomenon is classified according to its attitude toward Zionism, and therefore, because of its internal logic, the Zionist regime does not allow forms that are not written according to it.”

Conopny-Decleve is now involved a conference organized by the anti-Israel group Academia for Equality, known for promoting anti-Semitism and BDS. One of the conference organizers, Revital Madar, is a doctoral student in the Department of Cultural Studies at the Hebrew University. Her study, under the guidance of Prof. Nadera Shalhoub-Kevorkian, is “Israel’s Figures of Sovereignty as Constructed in the Face of Acts of Violence.” Prof. Louise Bethlehem, another radical activist, is on her advisory committee.  Madar deals with Israeli sovereignty and seeks to examine the impact of cases of violence by official Israeli agents, recognized by the state, on the sovereign power.  Madar is a political activist who admitted she looking forward for the Zionist regime to be dismantled, as per her video recording.

The title of their upcoming conference is “First Generation of Higher Education: Critical Perspectives.” The invitation states that the Israeli higher education has a history of “institutionalized exclusion and racism,” and that “Despite the changes in it that have taken place in recent decades, the Israeli Academy still reflects the power relations between groups in society and in particular, the inequality between Mizrahi and Ashkenazi and between Arabs and Jews. In contrast to parallel institutions in the world, in Israel, mechanisms to deal with discrimination and historical exclusion are not implemented, as well as the awareness to fundamental liberal values is low.”

Even by the low standards of radical academics, this statement is eye popping.  The Israeli higher education has a good record of integrating students from different social-economic classes and ethnic backgrounds.  First generation students, that is, students who come from non-academic background, have faced fewer barriers than in many other countries.   The statement about “parallel [academic] institutions in the world which implement mechanisms to deal with discrimination and historical exclusion” is the type of drivel that permeates radical leftist discourse. The practitioners of this discourse live in a protective bubble which affords them the luxury of disregarding the reality of facts and figures.

Ironically, it is the Israeli academy that affords them this luxury. The Council of Higher Education had periodically noted that some social science departments skew toward critical, neo-Marxist scholarship, but not much has changed.  A new generation of social justice warriors is holding Israel to the impossible standards of their utopia.

Palestinians and Israelis call for a Single Democratic State

Palestinians and Israelis call for a Single Democratic State

November 15, 2020

The Palestinian-led One Democratic State Campaign (ODSC), comprised of Palestinians from every major community (’48, the West Bank and Gaza Strip, the refugee camps and the Diaspora/Exile), together with their critical Israeli Jewish partners, has issued a call for the establishment of a single democratic state including everyone living between the River and the Sea, including Palestinian refugees who choose to return to their homeland.

Over the past three years, the ODSC, founded in Haifa but with working relations throughout the worldwide Palestinian community, has formulated a 10-point political program [https://onestatecampaign.org/all/en-manifesto] setting out the vision and framework of a shared democracy in which all the inhabitants of historic Palestine would enjoy common citizenship and equality under the law in a new and pluralistic political community. After decades in which the justice of the Palestinian struggle against Zionist colonization has been recognized by the international community, after decades of chasing after the chimera of a “two-state solution,” and after decades of asserting Palestinian rights with no viable political expression, the time for an effective campaign of decolonization and liberation is now, and it is urgent. Every day the Israeli government, aided by the international community, imposes draconian and irreversible “facts on the ground,” locking the country’s majority population, the Palestinians, into tiny, impoverished enclaves, perpetuating as well the exile of half the Palestinian population. A democratic state in historic Palestine is no utopia if we organize around a just political program, organize, strategize and effectively mobilize our forces, the global grassroots, the international civil society — you. We call on you to join our One Democratic State Campaign and help us build it into an effective anti-colonial, liberation movement.

For further information, contact us at <contact@onestatecampaign.org>. Much work still needs to be done to flesh out our program. We understand that we all will not agree on every issue, but our task in this historic moment is clear: armed with a clear and compelling political program, we need to fully enter the political arena. We call on the entire international community, and especially civil society, to support our Call for a democratic state in historic Palestine. The time has come.

It is in this spirit of solidarity, as part of a process of liberation, that we are reaching out to you to join us, beginning by endorsing our program. The struggle goes on.

In solidarity,

Awad Abdel Fattah, Galilee
Haidar Eid, Gaza
Diana Buttu, Haifa, Canada
Mohammad Al Helu, Ramallah
Ilan Pappe, Haifa
Nur Masalha, UK
Rafah Anabtawi, Shefa-ʻAmr
Sari Bashi, Ramallah
Jamil Hilal, Ramallah
Areen Hawari, Nazareth
Munir Nuseibah, Jerusalem
Umar al-Ghubari, Triangle
Areej Sabbagh, Nazareth
Mazin Qumsiyeh, Bethlehem
Ghada Karmi, UK
George Bisharat, USA
Radi Jarai, Ramallah
Issam Odwan, Gaza

Nadia Naser Najab, Ramallah, UK
Jeff Halper, Jerusalem
Samah Sabawi, Australia
Rula Hurdal, Galilee
Sami Miaari, Sakhnin
Ramzi Baroud, USA
Hamada Jaber, Ramallah
Bassem Tamimi, Nabi Salah
Susan Abulhawa, USA
Abdallah Grifat, Galilee, South Africa
Ronnen Ben-Arie, Haifa
Raja Deeb, Yarmouk Camp, Netherlands
Yoav Haifawi, Haifa
Majd Nasrallah, Triangle
Bana Shaghri, Kufr Yaseef
Issa Debi, Haifa, Switzerland
Hatem Kanaaneh, ‘Arrabat al-Battuf
Asaad Abu Sharkh, Gaza, Ireland

Livnat Konopni, Tel Aviv
Leila Farsakh, USA
Mohamed Kabha, Galilee
Jonathan Cook, Nazareth
Saleh Hijazi, Ramallah
Jowan Safadi, Haifa
Naji al-Khatib,France
Johnny Mansour, Haifa
Haim Bresheeth, UK
Amir Kaadan, Galilee
Eitan Bronstein, Brussels
Bilal Yousef, Galilee
Mohamed Noman, Jordan
Wehbi Badarni, Nazareth
Miko Peled, USA
Ramez Eid, Eilabun
Nidal Rafa, Haifa
Shir Hever, Germany===============================================
http://hichumanities.org/wp-content/uploads/2017/01/AH2016.pdf
Registration for the Hawaii International Conference on Arts & Humanities
Paper title: The Desire for Space – Lacanian “Stains” in Zoltan Kluger’s Photography
Authors: Livnat Konopny-Decleve and Niza Yanay
Affiliation: Department of Sociology and Anthropology, Ben-Gurion University of the Negev, Israel.
Address: Livnat konopny-Decleve, Alexander Zaid 16, Zichron-Ya’akov, 3094816 Israel.
E-mail Address: decleve@netvision.net.il
Abstract
Photographs collected in national archives are a future promise for the preservation of memory. Wherein alongside mechanisms of preservation, mechanisms of suppression
and repression also function on the production of photographs. Thus, when we examine archival photographs, we can not only identify the forces that shape memory
or oblivion, but also uncover the ideas and desires hidden in the image.
This study proposes a Lacanian analysis of photographs taken by one of the most prominent photographers who worked for the Zionist institutions in the two
decades leading up to the establishment of the state of Israel – Zoltan Kluger. The study focuses on the construction of the Zionist space in Kluger’s photographs as a
way of understanding the desire for space in the Zionist imagistic propaganda. Out of the 3,900 of Kluger’s photographs housed in the National Photo Collection of the
Israeli Government Press Office, this paper focuses mainly on photographs that combine human subjects in action within the landscape.
The analysis, activating Lacanian concepts and strategies of art interpretation, suggests that behind the Sisyphean work of men toiling the land stands the “name of
the father” (the Zionist “law”), that comes to signify the Jewish return to history after the fall from divine grace. In contrast, the analysis of female images, either working
or caring for children, mark the female jouissance behind the law, creating “stains” (a surplus) that conceal a Christian (and surprisingly not a Jewish) desire for eternal life.
Although scholarship generally treats the Zionist movement as a “secular religion” that made use of a rhetorical, symbolic, and ritual systems inspired by the Jewish
religion, this paper demonstrates how the imagistic Zionist unconscious was in fact based on Christian views of eternity and redemption. We argue that by submitting
Kluger’s photographs to Lacanian analysis (the law of the father and female jouissance), we can uncover a demand to sacrifice the sons in exchange for an eternal
life and the return to grace.

===============================================

https://www.hum-il.com/message/0091216/
קול קורא // הארכה ועדכון // לכנס: דור ראשון להשכלה גבוהה: מבטים ביקורתיים [אונ’ ת”א 04/21] דדליין חדש=1.12.20  שימו לב!!

מועד הדדליין הוארך עד 1.12.20

תאריך הכנס השתנה ל- 18-19.4.21

הכנס יציין חמש שנים להווסדה של ׳הסדנה הביקרתית לדור ראשון להשכלה גבוהה׳.

“דור ראשון להשכלה גבוהה” (First Generation Students) הוא מונח שנטבע בארה”ב בשנות ה-1960 ומתייחס לראשונים ממשפחתם ללמוד בקולג’. בהקשר האמריקאי מדובר לרוב באוכלוסיות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך המגיעות מהשוליים החברתיים, כמו מהגרים ואנשים בעלי זהות אתנית מובחנת (ובפרט People of color). המונח נפוץ במחקר על ניעות חברתית ונגישות להשכלה גבוהה וכן במסמכי חזון של מוסדות להשכלה גבוהה (Mission Statements) המבטאים מחויבות לאחריות חברתית ולמדיניות מגוון (diversity). מטרת מדיניות זו להתגבר על היסטוריה של הדרה וגזענות ממוסדת, ובהקשר זה לקטגוריה של “דור ראשון להשכלה הגבוהה” תפקיד מעשי חשוב.

למרות השינויים שחלו בה בעשורים האחרונים, האקדמיה הישראלית עודה משקפת את יחסי הכוח בין קבוצות בחברה ובולט בה במיוחד אי השוויון בין מזרחים ואשכנזים ובין ערבים ויהודים. בניגוד למוסדות מקבילים בעולם, בישראל לא מיושמים מנגנונים להתמודדות עם אפליה והדרה היסטוריים, וגם המודעות לערכים ליברליים בסיסיים נמוכה. גם הקטגוריה ״דור ראשון להשכלה גבוהה״ אינה שגורה בישראל, ולא נעשה בה שימוש במדיניות החינוך הגבוה להתמודדות עם מנגנוני אפליה.

בכנס זה אנו מעוניינות להרחיב את המחשבה על המושג ״דור ראשון להשכלה גבוהה״ ולבחון את משמעויותיו השונות. באמצעות המושג נבקש לפתח חשיבה ביקורתית על החברה והאקדמיה בישראל, כמו גם על ריבוי זהויות והצטלבויות בין מיקומים מעמדיים, מגדריים, אתניים, לאומיים, גופניים ומיניים. הכנס יעמיד במרכזו את שאלת האחריות הציבורית של מוסדות האקדמיה בישראל ויעלה על סדר היום את הצורך הדחוף בקידום מדיניות שוויון. נבקש להבין כיצד ניתן להיעזר בקטגוריה דור ראשון להשכלה גבוהה לקידום מדיניות כזו ומהם רבדי המשמעות שלה כקטגוריה סוציולוגית, כמושג תיאורטי פילוסופי וכמונח מעשי מתחום מדיניות החינוך. המושג “דור ראשון להשכלה גבוהה” התברר כעשיר וכבעל פוטנציאל רחב במיוחד בהקשר הישראלי, על בסיס הניסיון שצברנו בהפעלת הסדנה לדור ראשון, שהכנס יציין חמש שנים לקיומה. הסדנה המתקיימת במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב חותרת לתת מענה לתלמידות ולתלמידי מחקר המעוניינים להשתלב באקדמיה תוך בחינה ביקורתית של השדה האקדמי. במהלך חמשת שנות פעילותה סייעה הסדנה למשתתפות ולמשתתפים בה להתמודד עם מצוקות והתלבטויות המטרידות אותם באמצעות למידה קבוצתית, פיתוח מיומנויות אקדמיות, ליווי וחניכה. במהלך הסדנה אנו מתמודדות עם שאלות הנוגעות לאפשרות ליצור מרחב בטוח של רפלקסיה וסולידריות פוליטית במוסד האקדמי ולחבר בין מי שבאות מרקעים שונים. נורמות וכללים אקדמיים שאינם מדוברים ואמורים להיות ״מובנים מאליהם״ נידונים בצוותא ועומדים במוקד דיון ביקורתי. סוגיות דומות שעולות במהלך העבודה מעוררות גם שאלות תיאורטיות, כמו שאלות העולות סביב המתח הלא פתור בין הצורך במדיניות מגוון לבין פיצול יתר בין קטגוריות של מוצא וזהות; השלכות שליליות שעלולות להיות להעדפה מתקנת, לתיוג ולעבודת מגוון; אתגרים העולים מן היחסים הפרובלמטיים בין המוסד האקדמי וקבוצות שוליות באקדמיה; המחירים האישיים, המשפחתיים והקהילתיים שאותם גובה הניעות החברתית ועוד. סוגיות אלה ואחרות מחייבות אותנו ללמידה בלתי פוסקת מניסיון הקבוצות השונות באקדמיה ומפנות תשומת לב למתח שבין פעולה ממוסדת לבין פעולה חתרנית.

אנו מזמינות אקדמאים ואקדמאיות ״דור ראשון״, וכאלו שלא, חוקרות וחוקרים מדיסציפלינות שונות, אקטיביסטיות, אנשי ונשות חינוך, אמניות ואמנים לחשוב ולשתף בתובנותיהן על סוגיות אלה ואחרות:

– כיצד מוגדר המושג ״דור ראשון להשכלה גבוהה״ בעולם ובישראל?

– מה קורה לקטגוריה החברתית ״דור ראשון״ כאשר היא מיובאת מהאקדמיה המערבית לישראל? האם השימוש בקטגוריה ״דור ראשון״ מסייע להשתקת הדיון בשוליותם של מזרחים באקדמיה הישראלית והעדר מגוון בסגל ההוראה, או שיש למושג פוטנציאל לאתגר את השיח?

– באיזו מידה ״דור ראשון״ מאפשר לבטא את מגוון החוויות של קבוצות מודרת באקדמיה ואת מי הוא מדיר?

– מהן החוויות המשותפות לדור ראשון בהקשר הישראלי והאוניברסלי, ואיזו פוליטיקה יכולה לצמוח מההעדר המשותף?

– האם המודל של הסדנה הביקורתית מסייע למאבק נגד אפליה והדרה באקדמיה?

– כיצד יש להבין את שיח ה״מגוון״ ההולך ומתפתח, מהם אופקי המאבק ואתגריו?

– האם המושג ״דור ראשון״ נוכח באופן ישיר או עקיף בתרבות, באמנות, בספרות ובשירה הישראלית?

מארגנות הכנס:

אפרת בן שושן גזית, דוקטורנטית בתוכנית למגדר בבית הספר ללימודי תרבות, אוניברסיטת תל אביב

רוויטל מדר, דוקטורנטית ללימודי תרבות, האוניברסיטה העברית

ועדת ההיגוי: פרופ’ אורלי בנימין (אוניברסיטת בר אילן), אריס בשארה (אוניברסיטת תל אביב), פרופ’ הנרייט דהן-כלב(אוניברסיטת בן גוריון), סוזי בן דורי (אוניברסיטת תל אביב), ד”ר הילה דיין (יוניברסיטי קולג׳ אמסטרדם), ד”ר לין חלוזין-דברת (אוניברסיטת תל אביב), שלומית שמחי-מאברוב (אוניברסיטת תל אביב)

הצעות יש לשלוח לכתובת המייל:

First.Gen.Conf@gmail.com

לא יאוחר מה- 15 בנובמבר 2020. 1 בדצמבר 2020

– אפרת בן שושן גזית

מארגנת הכנס =========================================

אקדמיה לשוויון Academia for Equality أكاديميون من أجل ألمساواة

2 December at 14:30  · מתרחבת ההתנגדות להגדרת האנטישמיות של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה (IHRA) – הגדרה שאינה מסייעת במיגור האנטישמיות בעולם, מסכנת את חופש הביטוי ואת המרחב הדמוקרטי של יהודים ולא יהודים כאחד, ומנצלת באופן ציני את המאבק באנטישמיות ואת זכר השואה לצורך דיכוי החברה הפלסטינית האזרחית ומאבקה לשחרור ושוויון.ב-29 בנובמבר – יום הסולידריות הבינלאומי עם העם הפלסטיני – פרסמו 122 אקדמאים ואינטלקטואלים ערבים ופלסטינים מסמך המפרט את הבעיות עם ההגדרה הנוכחית ואת העקרונות ההכרחיים לשם מאבק באנטישמיות, שאינו חותר תחת זכויות האדם של קבוצות אחרות.המכתב פורסם בעיתון הגרדיאן הבריטי (קישור בתגובות) וכן בעיתון הארץ (בתמונה).מתוך המכתב:”חייבים לחשוף את האנטישמיות ולהיאבק בה. אין מקום לסובלנות כלשהי כלפי ביטויי שנאה כלפי יהודים באשר הם יהודים בכל מקום בעולם, יהיו אשר יהיו התירוצים שבהם נעשה שימוש להצדקת ביטויים אלה. אנטישמיות מתבטאת בהכללות גורפות ובסטראוטיפים ביחס ליהודים, במיוחד בכל הקשור לכסף ולכוח, בשילוב עם תיאוריות קונספירציה והכחשת השואה. המאבק כנגד גישות כאלה הוא לדעתנו נחוץ ולגיטימי. אנו סבורים גם, כי לקחי מקרים אחרים של השמדת-עם בהיסטוריה המודרנית חייבים להיות חלק מחינוכם של הדורות הבאים ויש לחנכם נגד כל צורות הדעה הקדומה והשנאה הגזעניות.אך המאבק באנטישמיות חייב להתנהל מתוך גישה עקרונית, אחרת יכשיל את מטרתו. ההגדרה של ה-IHRA, באמצעות ה”דוגמאות” הכלולות בה, מזהה יהדות עם ציונות מתוך הנחה, שכל היהודים הינם ציונים וכי מדינת ישראל בצורתה הנוכחית מבטאת את ההגדרה העצמית של כלל היהודים. אנו חולקים עמוקות על כך. אסור שהמאבק נגד אנטישמיות יהפוך לתכסיס לצורך דה-לגיטימציה של המאבק נגד דיכוים של הפלסטינים, שלילת זכויותיהם והכיבוש הנמשך של אדמתם.”

===========================================================================================

http://maki.org.il/%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%99-%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%93%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%A9%D7%91%D7%A8-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A8/
המפלגה הקומוניסטית הישראלית

פעילי אקדמיה לשוויון דנים על משבר הקורונה ועתידה של ההשכלה הגבוהה בישראל

11 במאי 2020

דיון מקוון יוצא דופן בנושא עתיד ההשכלה הגבוהה בישראל נערך בשבוע שעבר (4.5) בהשתתפות שלושה פעילים מרכזיים ב”אקדמיה לשוויון” – התארגנות המרצים מן השמאל באוניברסיטאות ובמכללות. בדיון השתתפו פרופ׳ יצחק (יאני) נבו מאוניברסיטת בן גוריון וד״ר הילה דיין מאמסטרדם יוניברסיטי קולג׳. הוא נערך במסגרת סמינר של מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב. את הסמינר ארגנה והנחתה ד״ר לין חלוזין–דברת, והוא עסק בהשפעת המשבר על עובדי האוניברסיטאות, בהשלכות המעבר להוראה המקוונת ובשאלת עתידן של האוניברסיטאות בישראל.

הפגנת סטודנטים ביום חמישי שעבר מול המועצה להשכלה גבוהה (מל”ג) בירושלים (צילום: התאחדות הסטודנטים)

פרופ’ נבו דן בהשלכות הציבוריות של מעבר האקדמיה למרחבים דיגיטליים בתחומי ההוראה והמנהל. לדבריו, “נסיגת האוניברסיטה למרחב הדיגיטלי היא זמנית, אך יש מקום לתהייה אם כל אמצעי הננקט ‘בשעת חירום’ אכן ייעלם עם סיומה מבלי להותיר אחריו עקבות”.

לדעתו, מעמדה הציבורי של האקדמיה אינו מתמצה בתפקידיה החברתיים המוכרים במחקר והוראה, בייצור ידע ובהכשרת מומחים לשירות החברה. “תפקידים אלה תוחמים את האקדמיה במסגרת החברתית והפוליטית המעוניינת בהם. העסקה משתלמת לכל הצדדים, אך אין בכך כדי למצות את מעמדה הציבורי של האקדמיה. מעמד זה נגזר מתפקידה הנוסף של האקדמיה. ייצור הידע הוא גם בקרת אי–תלותו והבטחת האוטונומיה הנדרשת לבקרה זו, ובכך גם סימון גבולות הכוח הפוליטי כחלק מסימון גבולות הכוח בחברה דמוקרטית. תכונותיו האינהרנטיות של המוצר האקדמי דורשות מרחב ציבורי בו הידע קודם לכוח, ומרחב זה הוא המרחב האקדמי”, אמר. הידע הוא גם כוח, הוסיף פרופ’ נבו, “ומכאן המעמד הציבורי והתפקיד הדמוקרטי של האקדמיה, שאינם מתמצים במחקר והוראה בשירות החברה”.

הקמפוסים מתרוקנים בעקבות הנגיף

נבו הציג ארבע השלכות של מעבר האקדמיה למרחב הדיגיטלי בעקבות הקורונה על השינוי במעמדה הציבורי ובתפקידה הדמוקרטי. הראשונה: היעלמות האקדמיה כקהילה ציבורית עם התרוקנות הקמפוסים. “הקמפוס הפתוח, בו ייתכנו מפגשים בלתי מתווכים, מוחלף באטומיזציה של יחידים – מרצות וסטודנטים – בחדריהם הפרטיים. הקמפוס הפתוח הוא מקום היווצרות התווך בו נקודות ראות שונות ומנוגדות יכולות להיפגש על בסיס שוויוני ולקיים שיח, לעתים אופוזיציוני. עולה השאלה, האם בהיעדר קמפוס פתוח יכולה להתקיים קהילה אקדמית במובן הציבורי של המונח – קהילה המסוגלת להתאגד לצורך שמירה על האוטונומיה שלה”.

המרחב הדיגיטלי, ציין נבו, הוא בלתי דמוקרטי, נתון לשליטת תאגידים מונופוליסטיים וסוכנויות ביון – ואף מרחב של ריגול ומעקב. “מרחב הריגול הדיגיטלי מכונן בעסקה בה אנו, הצרכנים, מקבלים מוצרים ושירותים טכנולוגיים מפתים ורבי עוצמה, שגם מעניקים לנו יכולות לא מבוטלות, ובתמורה מעניקים לתאגידים הטכנולוגיים מידע, הנאסף ללא הרף ונמכר לגורמים מסחריים כפרופילים המאפשרים להם למקד פרסומות, לעצב דעת קהל, לשלוט באינפורמציה ועוד”. המידע מועבר גם לסוכנויות ריגול שלטוניות, העוקבות אחר כלל הציבור ויכולות ליצור פרופילים חברתיים–פוליטיים למטרות שליטה בציבור”.

הקורונה והמעקב אחר האזרחים

“פרוץ מגפת הקורונה העביר אותנו שלב: מריגול–מעקב פאסיביים אחר כלל האזרחים לריגול–מעקב אקטיביים. ספק אם זה ייעצר שם”, הדגיש פרופ’ נבו. כניסת האקדמיה למרחב הזה – מעבר להוראה באמצעות “זום” – פירושו “שבין המרצה לבין התלמידה ניצבים לפתע התאגיד הטכנולוגי המתווך את המגע ביניהם, וסוכנות הביון העוקבת אחר המתרחש, ללא זכות להימחק או להישכח. קשה להעלות על הדעת חופש אקדמי בתנאי מעקב אלה”.

ההשלכה התעסוקתית של השינוי היא הפיכת העובד האקדמי לגורם מיותר. “די ביצירת מערכת קורסים מקוונת, בשליטה תאגידית–ממשלתית, שיוצעו למוסדות האקדמיה במחירים זולים בהרבה מהחזקת חוקרים ומרצים”. ההשלכה הרביעית היא השפעת המרחב הדיגיטלי על עיצוב תודעת הסטודנט. “המרחב הדיגיטלי הוא מרחב המבוסס על היצף. המסך בו שקוע המשתמש משתנה ללא הרף. היצף זה הוא פרי התחרות המסחרית הבלתי פוסקת על תשומת לבו של המשתמש, המהווה היבט מבני של המרחב הדיגיטלי”, הדגיש פרופ’ נבו. בשיחה הבהירה ד”ר דיין, המתגוררת באמסטרדם, כי דבריה הם חלק מעבודה משותפת עם חברה נוספת באקדמיה לשוויון, אפרת בן שושן גזית, שמטרתה להעלות מודעות ל״דור ראשון״ בהשכלה גבוהה כחלק מתרומת “אקדמיה לשוויון” לשיח הציבורי המתפתח בישראל בנושא קידום המגוון באקדמיה.

ד”ר דיין התייחסה לעתידן של אוכלוסיות ״פריפריאליות״, ״לא מסורתיות״ שאינן רווחות באקדמיה. ההגדרה “דור ראשון” מתארת את “ראשוני הסטודנטים במשפחתם לרכוש השכלה גבוהה, שהן בדרך כלל אוכלוסיות ממעמד סוציו–אקונומי נמוך המגיעות מהשוליים החברתיים, כמו מהגרים או אנשים בעלי זהות אתנית מובחנת”. הסטודנטים ב”דור הראשון” מגיעים ברובם אל המוסדות האקדמיים ממערכת חינוך פריפריאלית, נאבקים כלכלית לשרוד באקדמיה ו”נתקלים בחסמים ובקשיים הנובעים מהעדר הביטוס להשכלה גבוהה. הם בדרך כלל מבוגרים יותר מבני מחזורם באוניברסיטה, והם נאלצים לשלב עבודה ופרנסת משפחה עם הלימודים. אחת התופעות הידועות בקרבם היא אחוזי נשירה גבוהים במיוחד”.

זאת, לדברי דיין, כי “האקדמיה היא מבנה כוח חברתי, והיחסים ההיררכיים בה הם קרקע פורייה לניצול תעסוקתי, להתעמרות ולפגיעות מיניות – תופעות נפוצות הרבה יותר ממה שאנו נוטים לשער”. ד”ר דיין הצביעה על האפליה וההדרה במערכת השכלה הגבוהה בישראל כלפי נשים, ועל ההעדר גורף של מזרחים וערבים, ובעיקר נשים מזרחיות וערביות, מהעמדות הבכירות בסגלי האוניברסיטאות והמכללות השונות.

המצב היה גרוע עוד לפני הקורונה

“היינו במצב גרוע עוד לפני משבר הקורונה: מצב של העדר מגוון, של הפרדה בין אוכלוסיות לפי סוגי השכלה ושל תקרת השכלה לאוכלוסיות פריפריאליות בלי אופק לשינוי, וזאת למרות התרחבות מעגלי ההשכלה הגבוהה והצמיחה הדרמטית של אוכלוסיית הסטודנטים”, הדגישה דיין, והוסיפה: “הזינוק במספר הסטודנטים הפריפריאליים נתפס כאינדיקטור של ‘הצלחה ושינוי’. אך המחקר הביקורתי מראה שהכניסה עצמה למערכת ההשכלה הגבוהה לא השפיעה באופן משמעותי על מדדי אי–השוויון, ויש עדיין פערי השכלה משמעותיים בין מזרחים ואשכנזים וגם כמובן בין ערבים ויהודים”.

המצב חמור עוד יותר כי האקדמיה הישראלית מצטיינת באימוץ הנורמות והפרקטיקות הניאו–ליברליות וקיים לחץ ממסדי עצום להפוך את האקדמיה לטכנוקרטית יותר ול״בעלת אימפקט״ שנמדד במדדים שרירותיים. “הלקסיקון של צדק, שוויון ושלטון החוק נזרק לפח והוחלף בהיגיון ובשפה של כמותנות ונראות גלובלית. זה העצים את ההיגיון המריטוקרטי הדומיננטי ושדרג אותו להיפר–מריטוקרטיה שבשמה נדחית כל טענה על אפליה מבנית או הדרה היסטורית של אוכלוסיות ללא נגישות ללימודים גבוהים”. בנוסף, לא מתקיים כלל דיון על נורמות השיפוט לגבי ערכי הקפיטליזם הניאו–ליברלי כמו ״מצוינות״, ״אימפקט״ או ״יעילות״.

כיצד ישפיע משבר הקורונה על האוכלוסיות הפריפריאליות? “מיותר לציין שהתנאים לכניסה לשדה, לפריצת תקרת ההשכלה הגבוהה של אוכלוסיות מודרות מסורתית יהיו מן הסתם גרועים לאין שיעור. עוד לפני המשבר היו חסמים אדירים של פערי השכלה, חסמים גזעניים וחסמים משמעותיים אחרים, ועכשיו יאלצו רבים לוותר על לימודים וחלומות לקריירה אקדמית או לנשור ממסלולים אקדמיים בשל הלחצים הכלכליים”, אמרה ד”ר דיין.

דיין האשימה גם את המרצים עצמם בהשלמה עם המציאות שמכתיבות הנורמות הניאו–ליברליות: “אנחנו מתנהגים במערכת להשכלה גבוהה כמו עדר – כפי שמצופה מאיתנו”. זאת, חרף העובדה שבאקדמיה פועלים מרצות ומרצים בעלי ידע תיאורטי ביקורתי, ורבים מהם דוגלים בשינוי חברתי ואף נכונים לקדמו. אבל במקום מראה שחורה, אני רוצה להתמקד בהזדמנויות שאולי נפתחו דווקא על רקע המשבר״. יש לנו הזדמנות, כוח ואחריות לאפשר את פריצת תקרת ההשכלה באמצעות שימוש בקריטריון המגוון או ‘דור ראשון’ כשיקול מרכזי בקידום סטודנטים ובוועדות מינויים. עלינו האחריות ללמד כאילו כולם ‘דור ראשון’, כלומר לפתח פדגוגיות מכילות לאוכלוסיות מודרות, אחריות להנגיש השכלה גבוהה לציבור רחב יותר, ואחריות לפתוח את התוכניות שלנו ואת הפרסומים שלנו ואת מאגרי הידע”, הוסיפה.

פוטנציאל הלמידה המקוונת

ד”ר דיין סבורה שבצד היבטיו השליליים, משבר הקורונה מזמן הזדמנויות חדשות לשינוי באקדמיה. למשל, בשאלת הדמוקרטיזציה של הידע האקדמי וההנגשה שלו לציבור הרחב. “אני חושבת שהמשבר גרם לכך שניתנה תשובה ספונטנית ומואצת לשאלת הלמידה מרחוק. תופעת הלוואי החיובית של השימוש הנרחב באפליקציית זום בהוראה – אופיה החינמי והפתוח. נחשוב איך למנף את השפע הזה כדי לקדם הכלה ונגישות”.

לדבריה יש לקדם דרישה לפיה הלימודים המקוונים יהיו פתוחים לכל – גם למי שאינם יכולים להירשם ללימודים מלאים ולמי שאינם אזרחים, לרבות פליטים וחסרי מעמד: “עלינו לדרוש שהאוניברסיטה או המכללה תשכיל לשלב אותם”.

בעקבות המשבר ניתן גם לקדם דגם אחר של השכלה גבוהה, “בכיוון ההפוך לגלובליזציה, ואם תהיה האטה במגמה של הפיכת הקמפוסים לחממות של האליטות הבינלאומיות, זו גם התפתחות חיובית. אוכלוסיות ‘דור ראשון’ ילידיות הן בדרך כלל המפסידות מהגלובליזציה וההיפר–מריטוקרטיזציה של האקדמיה”.

בהקשר הישראלי, ציינה, “בראש ובראשונה יש לשאוף לחסל את המערכת המרובדת שיצרה המהפכה הניאו–ליברלית בחינוך ואת ההפרדה הנוקשה בין מערכת מסוג א׳ ומערכת מסוג ב׳ שמשמרת את הנחיתות המבנית של המכללות, ועמן של אוכלוסיות שלמות”. ד”ר דיין הוסיפה שבאקדמיה לשוויון דנים כעת ומפתחים רעיונות בנושא. לדבריה, “הועלו הצעות חדשות ורעננות”.

בסיכום דבריה הדגישה דיין: “המשבר הכי דרמטי הוא משבר מקבלי ההחלטות. השאלה הבוערת היא – מי מחליט? מי מחליט על מדיניות? על תקציבים? מי שולט במשאבים? הרי כולנו מזועזעים ומזועזעות מההומוגניות ומחוסר הייצוג הבוטה בקרב מקבלי ההחלטות. העדר מגוון באקדמיה תורם תרומה סגולית למשבר מקבלי ההחלטות. לכן, צריך להמשיך לייצר ולפתח כלים ומושגים חדשים למאבק שיחייב רפלקציה על האקדמיה כמבנה שמשמר כוח חברתי וכלכלי של קבוצות דומיננטיות. הרשו לי לסיום לפנטז אפילו על סוג של ‘תוכנית מרשל’ לקידום מגוון באוניברסיטאות והשוואת תנאי המכללות באופן שבאמת יאפשר את פתיחת השדה ויסייע לפריצה של כוחות חדשים”.

ריקה הלוי

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון “זו הדרך” הקרוב

11 במאי 2020 ב-עובדים, חברה וכלכלה, מאמרים.

ידיעות קשורות

ניתן למנוע תאונות קטלניות בבניין: נערך סמינר על בטיחות בעבודה ביוזמת חד”ש

נתניהו אמר שאין כסף לחינוך: על תקציב המדינה שאיננו וגם לא יהיה

ח”כ עופר כסיף על המשבר בהשכלה הגבוהה: המאבק לצדק חברתי באקדמיה

Post navigation

← דורשות פיצוי הולם: הפגנות של עובדות המשפחתונים ברחבי הארץ
ח”כ עודה בדיון בוועדת העבודה והרווחה: שכיר או עצמאי חייב לקבל 100% פיצוי →

קישורים

החלטות הוועידה ה – 27
הדו”ח לועידה ה-27 של מק”י, 2014
הדו”ח לועידה ה-26 של מק”י, 2012
חד”ש – חזית דמוקרטית לשלום ושוויון
מהדורה מקוונת של ‘אל אתיחאד’
בנק”י – ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי
ועידות המפלגה
עקרונות יסוד
מצע הרשימה המשותפת 2015

Search

גלריית כרזות

Search
boyabat,boyabat haberleri,Boyabat gazetesi

Proudly powered by WordPress | Theme: Expound by Konstantin Kovshenin

============================================

https://www.academia4equality.com/blank-6

דור ראשון להשכלה גבוהה

צוות דור ראשון להשכלה גבוהה מקיים סדנאות לתלמידי ותלמידות מחקר שהן דור ראשון להשכלה גבוהה ומספק להן כלים להשתלבות בעולם האקדמי תוך דיון ביקורתי. כמו כן, מקדם הצוות מודעות מוסדית למושג ״דור ראשון״ שמאפשר התבוננות חוצת זהויות ונסיבות על האתגרים שבקידום שוויון באקדמיה ובחברה הישראלית.

מחקרים ומציאות היומיום באקדמיה מראים שלמרות שבכתות נלמדות תיאוריות על שוויון, רב תרבויות, שיח זכויות ונושאים דומים, בפועל האקדמיה משקפת את כל החוליים מהם סובלת החברה הישראלית. היא מדירה את כל אלה שנמצאים בשולים האתניים, לאומיים, מיניים, גופניים וכו׳. בעוד מספרם של הנשים באקדמיה הולך ועולה, הן עדיין מיעוט בעמדות הכוח. תופעות כמו פאנלים אקדמיים בהם דוברים גברים בלבד עדיין נפוצות, שיח מיזוגני משתולל ברשתות החברתיות ובחישוב מסלולי הקביעות יש נחיתות מובנית לנשים ולקבוצות לא הגמוניות. אי השוויון של פלסטינים בקמפוסים בולט מאוד, ויותר קשה לדבר על דיכוי של מזרחים, אתיופים, בעלי מוגבלויות ולהט״בק. כל צורות האי שוויון האלה מצריכות מחקר ויציאה לפעולה. אקדמיה לשוויון מנסה להתמודד עם האתגר הזה באמצעות תמיכה בסדנת דור ראשון שבה אנו משתתפים כמרציםות וחונכיםות ואותה מרכזת חברת הועד הנוכחי אפרת בן שושן גזית.

מטרת הסדנה לתת מענה לקשיי ההשתלבות באקדמיה של בני ובנות דור ראשון להשכלה גבוהה. ציבור זה מצוי בתת ייצוג בתחומי מדעי הרוח והחברה, ובפרט בקרב הסגל האקדמי. האתגרים של בני ובנות הדור הראשון להשכלה הגבוהה נובעים בין היתר מהעדר מודל הורי של השכלה אקדמית, חוסר נגישות למקורות מידע וייעוץ ו/או שפת אם שאינה עברית. קשיים אלה מתבטאים באחוזי נשירה מהלימודים הגבוהים מהממוצע ובחווית ‘זרות’ מתמשכת בזירה האקדמית. אנו רואים חשיבות עליונה לא רק בעבודת המיפוי של האי שוויון ובחיבור בין מאבקים חברתיים שונים ומבוזרים אלא גם בקידום המודעות למושג ״דור ראשון״ שמאפשר התבוננות חוצת זהויות ונסיבות על האתגרים שבקידום שוויון באקדמיה ובחברה הישראלית.

הסדנה משלבת מפגש קבוצתי, דיון בטקסטים ביקורתיים על האקדמיה, ופיתוח מיומנויות של התמקצעות אקדמית בנושאים: קריאה וכתיבה אקדמית (טיעונים, הצעות מחקר, מאמרים), כתיבת קורות חיים ואבסטרקטים, הגשת הצעות לכנסים ולמלגות, הצגה בכנסים, כינון ואתגרים בקשרי הנחייה, פנייה לכתבי עת, העסקה אקדמית וזכויות עובדים, ונטוורקינג אקדמי. בנוסף, כוללת הסדנה תוכנית חונכות ‘ממוקדת משימה’ שמטרתה לתת תמיכה אקדמית למשימות שיש להן חשיבות מרכזית בתהליך ההתמקצעות האקדמית, וכאלו הנמצאות ב”שטחים האפורים” שבין מנחה ומונחה.

השנה מתקיימת הסדנה הרביעית באוניברסיטת תל אביב בהשתתפות כעשרים סטודנטיות.ים בתחילת דרכם במסלול מחקרי לדוקטורט. במקביל לסדנה הזו, מתקיימת זו השנה השלישית בשיתוף פרויקט סאווה של הדקנאט סדנה נוספת לכחמישים סטודנטיות/ים פלסטיניות/ים, מרביתם בסיום תואר ראשון או שני. הסדנה מתקיימת בערבית עם מרצות ומרצים פלסטיניות/ים.
השנה נפתחה סדנה חדשה באוניברסיטת בן גוריון, ובאמצע מרץ תיפתח עוד אחת במכללת תל חי, לתלמידות/ים לקראת סיום תואר ראשון. בהמשך השנה תיפתח גם סדנה לדוקטורנטיות/ים באוניברסיטה העברית, תחת המרכז לרב תרבותיות וגיוון.

בנוסף חברות אקדמיה לשוויון מקדמות מודעות באקדמיה לדור ראשון באמצעות השתתפות בכנסים, מחקרים, ופרסומים במסגרות שונות.

ראשת צוות: אפרת בן שושן גזית, ליצירת קשר: efigazit@gmail.com

אקדמיה לשוויון, ארגון חברות וחברים
أكاديمية من اجل المساواة منظمة التي تضم أعضاء

Academia for Equality, Members’ Organization

info@academia4equality.com

===========================================================

http://hichumanities.org/wp-content/uploads/2017/01/AH2016.pdf
Registration for the Hawaii International Conference on Arts & Humanities
Paper title: The Desire for Space – Lacanian “Stains” in Zoltan Kluger’s Photography
Authors: Livnat Konopny-Decleve and Niza Yanay
Affiliation: Department of Sociology and Anthropology, Ben-Gurion University of the Negev, Israel.
Address: Livnat konopny-Decleve, Alexander Zaid 16, Zichron-Ya’akov, 3094816 Israel.
E-mail Address: decleve@netvision.net.il
Abstract
Photographs collected in national archives are a future promise for the preservation of memory. Wherein alongside mechanisms of preservation, mechanisms of suppression
and repression also function on the production of photographs. Thus, when we examine archival photographs, we can not only identify the forces that shape memory
or oblivion, but also uncover the ideas and desires hidden in the image.
This study proposes a Lacanian analysis of photographs taken by one of the most prominent photographers who worked for the Zionist institutions in the two
decades leading up to the establishment of the state of Israel – Zoltan Kluger. The study focuses on the construction of the Zionist space in Kluger’s photographs as a
way of understanding the desire for space in the Zionist imagistic propaganda. Out of the 3,900 of Kluger’s photographs housed in the National Photo Collection of the
Israeli Government Press Office, this paper focuses mainly on photographs that combine human subjects in action within the landscape.
The analysis, activating Lacanian concepts and strategies of art interpretation, suggests that behind the Sisyphean work of men toiling the land stands the “name of
the father” (the Zionist “law”), that comes to signify the Jewish return to history after the fall from divine grace. In contrast, the analysis of female images, either working
or caring for children, mark the female jouissance behind the law, creating “stains” (a surplus) that conceal a Christian (and surprisingly not a Jewish) desire for eternal life.
Although scholarship generally treats the Zionist movement as a “secular religion” that made use of a rhetorical, symbolic, and ritual systems inspired by the Jewish
religion, this paper demonstrates how the imagistic Zionist unconscious was in fact based on Christian views of eternity and redemption. We argue that by submitting
Kluger’s photographs to Lacanian analysis (the law of the father and female jouissance), we can uncover a demand to sacrifice the sons in exchange for an eternal
life and the return to grace.
=========================================================

https://www.themarker.com/news/1.1976460

תחושה או אפליה? | “בקצב הנוכחי, ייקח למזרחים 99 שנה להגיע לשוויון מוחלט”
דור חדש של מזרחים מתעורר בימים אלה ומנסה לפקוח את עיני הישראלים למציאות שאפליה וקיפוח הם חלק בלתי נפרד ממנה ■ הם צעירים משכילים ומצליחים, שבמבט לאחור מבינים שהתגברו על מכשולים שלא עמדו בפני חבריהם האשכנזים
TheMarker ענת ג’ורג’יפורסם ב-25.03.13
שום דבר בהיסטוריה של רויטל מדר לא יכול להעיד על קיפוח מכל סוג שהוא. היא נולדה בתל אביב לפני 31 שנה, למשפחה שנהנתה משנים של רווחה יחסית; סיימה תיכון במגמת קולנוע; ולומדת כיום לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. ובכל זאת, היא מרגישה שהקיפוח היה שם תמיד – תחושה מטרידה שבפניה עומדות פחות אפשרויות מאשר חבריה, מכיוון שהיא מזרחית – בת להורים יוצאי תוניסיה.
“אני יכולה להגיד את זה היום, בדיעבד, אחרי שבמשך שנים היה איזה נסיון מצדי שלא להכיר במזרחיות שלי בתור פקטור”, היא אומרת. “היום אני יודעת שאי אפשר היה שלא לשים לב לזה שאני לומדת בבלפור או בעירוני א’ והכסף נמצא במקום מסוים מאוד. למדתי במגמת קולנוע, ואפשר היה לספור על יד אחת כמה מזרחים היינו. כולם מדברים על אפליית הפריפריה, אבל אני יכולה לומר שגם בתוך תל אביב, התנאים הראשוניים הם שונים. יש הון תרבותי שהוא חזק יותר מכל הון פיננסי. קחי לדוגמה את כל ה’ילדים של’. הסיכוי שלך להיות ילד של פוליטיקאי או אמן מוערך גדול יותר אם אתה אשכנזי, והדבר הזה ניכר. הוא ניכר גם ברמה של הדברים שנחשפים אליהם בתור ילדים. לדברים שאליהם נחשפתי בבית לא היה ערך”.
אולי הבעיה היתה בבית, שלא שם דגש על תרבות ורוח?
“זה לא שבבית שלי לא היתה תרבות. הבעיה היא שהתרבות שהיתה בבית שלי לא נחשבת תרבות. הערכים שאמא שלי יכולה לתת לתרבות ההגמונית הם אוכל, חום ופתיחות, וחוץ מזה כלום. לאף אחד מהדברים שאפיינו את התרבות שלנו לא היה ערך. למשל, ההורים שלי, כמו תוניסאים רבים, היו צורפים. האם אי פעם דובר על התרבות העניפה של הצורפים של יהדות תוניס? כשיש תרבות מסוימת מאוד ששולטת, אז לכאורה את לא נחשפת לאחרת. הרגשתי את זה גם באקדמיה. את מתנהלת במרחב שבו אין לך שום ייצוג של עצמך. זה כמובן נוגע גם לתקשורת. אנחנו לא נחשפות לייצוג מזרחי על כל הסקאלה. מזרחי אינטלקטואל – זה לא משהו שאנחנו רואות אותו. ככל שאת מתקדמת את רואה באופן ברור יותר שאת לבד”.

מדר היא חלק מקבוצה הולכת וגדלה של בני הדור השני והשלישי ליוצאי יהדות המזרח, שמרגישים שהקיפוח העדתי לא נגמר בדור הראשון של העולים ששוכנו במעברות ונשלחו לפריפריה הרחוקה, אלא ממשיך גם כיום, עם בניהם ונכדיהם. מבחינתם הגיע הזמן לחולל מהפכה שתמחק את ההגמוניה הבלעדית של האשכנזים בישראל ותפתח את מוקדי הכוח לעוד ועוד מזרחים.

סוכני המהפכה הזאת לא נשארו מאחור. להיפך, הם דווקא הצליחו בחיים: התברגו לעמדות בכירות, התערו בחברה, חלקם אפילו התחתנו עם אשכנזים. ועדיין הם בטוחים שהאפליה קיימת, שהמזרחים מקופחים וממודרים מכל מוקדי הכוח. חמושים בנתונים מדאיגים הם דורשים צדק חברתי ושוויון הזדמנויות – לא כקורבנות קיפוח, אלא כשווים בין שווים.
עברו לתצוגת גלריהמימין: רויטל מדר, יפעת ביטון ומירב אלוש־לברון. “המזרחים לא פיתחו הגדרה עצמית נפרדת”צילום: אייל טואג
“כאשר בוחנים את הנתונים שמודדים את הפערים בתחומים שונים, אפשר לזהות באופן כללי שיפור במעמד של מזרחים, כמו גם במיצוב החברתי והכלכלי של קבוצות אחרות בחברה הישראלית”, אומרת ד”ר מירב אלוש־לברון, חוקרת תרבות ופעילה חברתית, חברת מועצת הרשות השנייה לטלויזיה וחברה חדשה בהנהלת האגודה לזכויות האזרח. ואולם, היא מוסיפה, “השוואה בין המעמד של מזרחים למעמדם של אשכנזים מעלה שבכל המדדים של מוביליות חברתית, מזרחים עדיין מופלים. במבחן התוצאה האפליה היא גלויה, אף שהיא מוכחשת כל הזמן. היא נראית לעין ומגובה במחקרים ובבדיקות סטטיסטיות.
אם למשל אנחנו יודעים שלאשכנזים סיכוי גבוה יותר למצוא תעסוקה מלמזרחים – ואגב, נעשה מחקר בנושא הזה, אז השיטות של האפליה פה אולי מוסוות, אבל התוצאה שלהן גלויה ובוטה. האפליה מוסווית במובן הזה שהיא לא תמיד מופעלת באופן ישיר על מזרחי שמגיע לראיון עבודה, אבל היא מתקיימת מעצם השליטה הכמעט מוחלטת של אשכנזים במרכזי הכוח, בהנהלות של מוסדות ציבוריים וכלכליים, באקדמיה, במשפט, בתקשורת ובמוסדות התרבות. הנתונים על הפערים מוכיחים שהאליטה האשכנזית נוהגת לשמר את הכוח שלה ואת הדומיננטיות שלה, מקרבת אליה את מי שדומה לה ושייך לשבט שלה, ונוהגת להרחיק את מי שלא. אין דרך אחרת להסביר את הפער המתמשך”.

זה מחלחל לדור שני ושלישי?
“כל הנתונים מראים שהפער בין האשכנזים למזרחים נשמר גם בדור השני והשלישי, כמו ההבדלים בשיעור מקבלי תעודות הבגרות. עם זאת, הסוגיה מורכבת, כי אין לנו אפשרות לבדוק את כל הנתונים הכלכליים־חברתיים באמצעות באמצעות הגדרה של ארץ מוצא. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כבר לא מספקת נתונים כאלה. ואולם הרבה מהסקרים שמתפרסמים היום כוללים אזור מגורים. אנחנו יודעים שכ–80% מאוכלוסיית ערי הפיתוח הם מזרחים, ולכן קל יחסית להסיק מהמחקרים על אזורי המגורים”-
אי אפשר לקבל נתונים לפי פילוג עדתי?
“לא, וזאת חלק מהבעיה. דרשנו למשל מהוועדה למינוי שופטים נתונים על עדתיות, ונענינו בסירוב”.
“אין קיפוח, צאו מזה”
בניגוד לעמדות הנחרצות שמציגים נציגי המהפכה החדשה, לא מעט ילדים של בני עדות המזרח, ובהם כותבת שורות אלה, מרגישים שהשיח על הקיפוח העדתי שייך לעבר.
ואני לא לבד. בשנים האחרונות פרצו רבים מבני הדור השני לעדות המזרח את גבולות הפריפריה והעדתיות ונהפכו לחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. חלקם אף הצליחו להתברג לעמדות בכירות בשוק ההון, בפוליטיקה העירונית והארצית, באקדמיה ובתקשורת. הם רכשו השכלה, התקדמו בסולם הקריירה והשתלבו היטב בתרבות הישראלית. “מי שרצה להצליח, מי שהתחנך על ערכים של חריצות, יוזמה וביטחון עצמי ולא שמע בבית שדפקו אותו, לא מרגיש ככה”, אומרת נורית ‏(שם בדוי‏), בת לאם ואב ילידי מרוקו. “מעולם לא נחשפתי לאמירות גזעניות. אני נשואה לבן דור שני ליוצאי פולין, מרגישה ישראלית וכך גם ילדי, יש לי שני תארים והקריירה שלי בנסיקה”.
“אני יכול להבין את תחושת הקיפוח של אנשי הפריפריה”, אומר יוסי ‏(שם בדוי‏), בן להורים יוצאי עיראק ולבנון. “אבל באופן אישי לא הרגשתי מעולם קיפוח על בסיס עדתי, הן כילד והן כבוגר. הסוגיה העדתית לא היתה אישיו. אמנם גדלתי בחולון ובראשון לציון ולא בפריפריה הרחוקה, אבל לאורך הדרך הרגשתי שהיו לי בדיוק אותן הזדמנויות כמו לחברי האשכנזים. הקיפוח אולי קיים במקומות מסוימים, אבל תחושת הקיפוח מועברת בין הדורות. אם ההורה מתחפר בתחושת הקיפוח, מעביר אותה לילדיו ולא עושה דבר כדי להוציא אותם מהמצב הזה, אז הקיפוח עובר הלאה, לדור הבא. אם אתה עושה דברים שיקדמו אותך, תוכל לפרוץ קדימה. זה נכון במיוחד בישראל, שכן בצבא אין משמעות למוצא”.
יהיה מי שיגיד שאתה מדבר כך כי התערית בתרבות האשכנזית השלטת ואימצת אותה: אתה נראה אשכנזי והתחתנת עם אשכנזייה.
“אני מרגיש שהתעריתי בתרבות הישראלית, הצברית. למוצא של אשתי לא היתה משמעות בבחירתה. עד שהתחתנתי יצאתי עם נשים מעדות רבות. ולא מדובר רק בי. יש לי חברים רבים שמוצאם מזרחי, עם שמות כמו אלפסי וסויסה, וכולם הצליחו להתברג לעמדות בכירות. אני מאמין שמי שרוצה להצליח ומתאמץ בשביל זה, יצליח. אז צאו מזה”.
על כך עונה אלוש־לברון: “גם אם יש כאלה שהגיעו לעמדות בכירות, עדיין, אחרי כל כך הרבה שנים, אין שוויון בהזדמנויות. יש תחושה שכשאתה מצליח, אתה צריך להתנצל על זה. אין לי ריב עם מזרחים שמרגישים שהם לא חוו אפליה ואני גם לא רוצה להיכנס לוויכוח על התת־מודע. אני כן נוטה לראות בזה אסטרטגיה של הישרדות, ובתוך האפליה המבנית שקיימת אני אפילו יכולה להבין ולקבל את זה עד לרמה מסוימת.
“אני מפסיקה לקבל את זה כאשר אותם מזרחים שטוענים להיעדר אפליה לא מתמודדים עם הנתונים הקשים על פערים בין מזרחים לאשכנזים בכל המדדים. הם הרי לא סבורים שמזרחים מוכשרים פחות מבחינה גנטית, או שההורים שלהם לא רוצים בהצלחת ילדיהם, נכון? שהרי אז הם ייפלו בעצמם למלכודת השיח הגזעני. אז מהו ההסבר שלהם לממצאים החד־משמעיים בדבר תת־הייצוג, ההדרה ממרכזי כוח, הפערים בהכנסות ובהישגים בחינוך או האפליה על רקע אתני בכניסה למועדונים, שכבר הגיעה לבית המשפט? חוויות סובייקטיביות אינן מבטלות את הרלוונטיות של טיעון האפליה או את ההכרה במזרחים כקבוצה.
“מזרחים תמיד הוכלו בתוך האתוס הלאומי, אבל באותו זמן גם הודרו ממנו וסומנו כאחרים. המצב הזה, של הכלה והדרה בו זמנית מן התרבות, מן הנרטיב המכונן, החוויה של להיות גם שייך וגם לא לגמרי שייך, אחראי לפיצול בזהות המזרחית. התגובה הפופולרית ביותר לחוויה של הפיצול הזה היא הצורה של הכחשה עצמית, שמביאה לניסיון קדחתני ואובססיבי להיטמע בכל מחיר, להתערבב באופן כזה שלא יזהו אף סימן היכר מזרחי או פריפריאלי שלך ואז גם להכריז שכולנו ישראלים”.
באופן אישי, הרגשת אפליה כמזרחית?
“לאורך השנים הפנמתי היטב את הנרטיב ההגמוני: כולנו עם אחד, שבתוכו יש האדרה של קבוצות מיעוט מסוימות באוכלוסייה היהודית. כך נקבע מי בפנים ומי בחוץ. המזרחים מאמצים את הנרטיב של האשכנזים ומתערים בהם, אבל הרבה פעמים מזכירים להם את זה. במבט לאחור, לא נהניתי משוויון הזדמנויות באף תחום שלקחתי בו חלק בחיים הבוגרים שלי. הייתי צריכה להשלים פערים גדולים בגלל האפליה במשאבים בחינוך במקום שממנו הגעתי. באשקלון, שם למדתי, גם אם תקחי את הכיתה הכי טובה, לא תוכלי להשוות את כמות הידע ואיכות ההוראה לאלה שקיבלו החברים האשכנזים שלי במרכז הארץ.
“ולא רק זה, למי שבא מהפריפריה אין רשתות חברתיות. אין לך למי להתקשר כדי לבקש עזרה. את לא יכולה להתקשר לחבר של אבא. בנוסף, פעמים רבות הרגשתי שאני מסומנת. כשהגעתי לצמתים חדשים, כחלק מהתפתחות המקצועית שלי, חשתי שאני מוצגת כאחרת. השאלות האופייניות: ‘מה זה אלוש’, ‘את לא נראית’, או ‘מה ההורים עושים?’ חשבתי תמיד מה אני צריכה לשדרג או להסתיר בעברי.
“גם כיום, בתור חברת מועצת הרשות השנייה, אני יכולה להעיד מי האנשים שמאיישים את כל המועצות התרבותיות למיניהן. תרבות היא משמעותית מאוד, וחשוב לבדוק מי המנהלים והמנכ”לים של המוזיאונים והתיאטראות בישראל. לא תמצאי שם מזרחים”.
את מרגישה שזה עלול לעבור לילדייך?
“אני חולקת את חיי עם בן זוג אשכנזי, ובשלב זה של חייהם ילדי חווים את המזרחיות שלהם בעיקר באמצעות המעורבות הציבורית והאקדמית שלי. הם כבר רגישים מאוד לכל עוולה חברתית ולכל שיח גזעני או סטריאוטיפי שהם נתקלים בו. ברור שהם לא יחושו הדרה ולא יסומנו כאחרים, משתי סיבות עיקריות: אחת, הם בעלי חזות אשכנזית לחלוטין, ובחברה הישראלית הגזענית, לצבע יש השפעה בסימון של האחר. סיבה שנייה ומהותית היא שהם חיים במציאות חברתית וכלכלית אחרת, ונהנים מפריווילגיות שבני ובנות גילם בפריפריה יכולים רק לחלום עליהן. אבל חשוב להדגיש שהנישואין הבין־עדתיים לא צמצמו את הפער בין מזרחים ואשכנזים, בעיקר מאחר שהם מתרחשים בדרך כלל בין בני זוג ממעמד חברתי דומה”.
לטענות דומות לאלה של יוסי, עונה ד”ר יפעת ביטון, מומחית לשוויון מהמכללה למינהל ויו”ר מרכז תמורה למניעת אפליה, כי “נדמה שאין תקדים לתחום שבו יש הכחשה של הפליה על בסיס טענות אנטי־מדעיות וסובייקטיביות כמו ‘אני לא הרגשתי את זה’ או ‘אני לא מאמין בזה’. הנתונים הקיימים, המתעדים את האפליה כמעט בכל רובד של מוביליות חברתית, אחרי עשורים של היעדר נתונים, הם הנתון המדעי החשוב היחיד. נתונים אלה מעידים על נחיתות שיטתית, ולכן אי אפשר לפטור אותם בטענות כמו ‘זה הכל חינוך מבית’, שמהן משתמעת התפישה הגזענית שלמזרחים לא חשוב החינוך”.
לדברי ביטון, בתחומים שבהם אין נתונים, הוכחת טענת האפליה קשה במיוחד. “כך זה בעולם שממנו אני באה, עולם המשפט. בעולם הזה לאפליה פנים רבות, שדרשו חקירה עצמאית וצלילה אל תוך המספרים המדכאים: שופט מזרחי אחד בבית המשפט העליון, מעט יותר במחוזי ועוד קצת יותר בשלום; רשימות מועמדים לשפיטה שבאופן שיטתי לא זיהינו בהם יותר מ–20% ממוצא מזרחי; בתי כלא המלאים ברוב מכריע של אחינו ואחיותינו; סגל הוראה למשפטים עם ייצוג מגוחך של 6% ועוד נתונים מובהקים מעין אלה ש מעולם לא נחקרו באופן שיטתי, ונחשבים בלתי רלוונטיים לשאלת הלגיטימיות של המשפט. המשפט גם מסרב באופן כמעט מוחלט לעסוק בסוגייה – לא בתכני הלימוד, לא בתכני פסקי הדין ולא בוועדה למינוי שופטים”.
ביטון מוסיפה עוד כי הסיבות להכחשה רבות, והבולטת שבהן היא היכולת להידמות לקבוצה ההגמונית. ככל שמזרחי יכול להתנהל בהתאם לקודים של “ישראליות”, כלומר קודים של מה שמוכר כ”השתכנזות”, כך הוא יסבול פחות ממאפייני האפליה.
“רוצים שנסתום
את הפה”
התחושות שעליהן מדברות מדר ואלוש־לברון מקבלות ביטוי גם בנתונים שנאספו לאורך השנים על הפערים בין מזרחים ואשכנזים. על פי נתונים של מרכז אדוה, למשל, ייצוגם של המזרחים בשוק העבודה הניהולי־אקדמי מסתכם ב–29% בלבד, לעומת 54% לאשכנזים. בשוק עבודות הצווארון הכחול, לעומת זאת, 38% הם מזרחים לעומת 21% אשכנזים ‏(ב–2007–2009‏). עוד עולה מנתונים שנאספו במרכז כי שיעור העוני אצל מזרחים גדול כמעט פי שלושה לעומת אשכנזים.
ניסוי על אפליה בשוק העבודה בישראל על רקע מוצא אתני ומגדר, שערכה דורית ששון ב–2006, גילה כי לאשכנזים סיכוי גדול יותר ב–34% לקבל זימון לראיון עבודה מאשר למזרחים. על פי מרכז אדוה, בקרב המובטלים בישראל בולט ייצוג יתר למזרחים ‏(7.5% מהם מובטלים‏) – פי חמישה מייצוגם של אשכנזים ‏(רק 1.5% מהם מובטלים‏).
גם ד”ר הני זובידה מהחוג למדעי מדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל, עורך הבלוג “ביקורת ולא בהכרח בונה”, מרגיש מקופח. אלא שאצלו, לדבריו, זה בעיקר בגלל שהוא מתעקש לדבר על זה. באחד הפוסטים שלו כתב: “אם רק הייתי סותם את הפה החיים שלי היו הרבה יותר קלים. אם רק הייתי סותם את הפה הייתי מקבל מלא כיבודים… אבל אני הני זובידה ‏(בעצם: זבדה‏), יליד בגדד, שעדיין לא מבין איך כולם מסתכלים על המצב אבל לא רואים… הרוב לא מוכן לראות את הדיכוי, הגזענות והשנאה כשזה מגיע לחלק מהקבוצות כאן, בעיקר למזרחים. כי חלק נרחב מאתנו נהנה לקרוא למזרחים ‘ברברים, ערסים ופרחות’, כמו גם ‘פשיסטים וגזענים’. וכשאתם מזמינים אותנו להרצות בפניכם ואנו אומרים את אשר על לבנו, זה מרתיח אתכם… ואתם מצקצקים בלשון ‘‏(אוי‏) – כל השנים הוא קיבל כל כך הרבה כיבודים והוא עדיין מרגיש מקופח’. כי אתם רוצים שנסתום את הפה”.
במה מתבטא הקיפוח שאתה מדבר עליו?
“קחי למשל את הייצוג הסימבולי. מתי ראית מזרחי מנחה את המשדר המרכזי של החדשות? גל גבאי ורינה מצליח נמצאות שם, אבל הפנים הם של יונית לוי. בכנסת, יש שלושה שרים מזרחים בסך הכל. רוצה עוד? כמה מרצים מזרחים יש באוניברסיטאות הציבוריות תל אביב, בן גוריון, בר אילן, העברית והטכניון? 6.2% מכלל המרצים. מה זה אומר? או שהמזרחים מפגרים וארבעה דורות לא הספיקו לנו בשביל להכניס אנשים למערכת האקדמית, או שהמערכת לא מאפשרת לנו להכניס דור שלישי או רביעי אפילו.
“לא רק זה, נעשו בדיקות בנוגע לקצב סגירת הפערים בחינוך בין מזרחים ואשכנזים. גילו שאמנם הקצב גדל, אבל שבקצב הנוכחי של סגירת הפערים, נכון ל–2009, ייקח למזרחים 99 שנה להגיע לשוויון מוחלט. את מבינה מה המשמעות? הסבים של הילדים האלה, שיקבלו חינוך זהה לזה של האשכנזים ויגיעו לאותם הישגים – עדיין לא נולדו. ולעומת זאת, לכי לבתי הכלא ותראי ש–90% מהאסירים שם הם מזרחים. או שיש לנו גן מיוחד שהופך אותנו לעבריינים, או שמשהו במערכת דפוק”.
למזרחים אין חלק בזה? הם לא תרמו לתחושת הקיפוח? הבחירה בש”ס כמפלגה המזרחית המייצגת היא לא בעייתית?
“זאת שאלת מיליון הדולר: האם המזרחים אשמים. תסתכלי על מערכת החינוך הגרועה שבפריפריה, תסתכלי על כל תוכניות המשטרה שבהן העבריינים הם תמיד מזרחים, פרסומות שבהן רואים משפחה בלונדינית שמחה. לגבי ש”ס, היא לא מייצגת אותי. אני חילוני, וחוץ מזה הפכו את השיח שלנו ללא רלוונטי.
“במחקר שערכה אשתי, החוקרת אביבה זלצר־זובידה, היא בדקה את צמצום הפערים בקרב עולים שונים וגילתה שהעולים מחבר העמים הצליחו להדביק בתוך עשור וחצי את המזרחים – שנמצאים בארץ מאז שנות ה–50. הם הצליחו לשפר משמעותית את מצבם האובייקטיבי והסובייקטיבי, והשתוו למזרחים”.
אוהד זובידה, בנו בן ה–15 של זובידה, פחות מרגיש את הקיפוח. “כשרק רואים אותי בטוחים שאני ערס בגלל צבע העור שלי, אבל כשאני מתחיל לדבר רואים שיש פה מישהו חכם שיודע על מה הוא מדבר”, הוא אומר.
אך בניגוד לאוהד, חשים לא מעט בני הדור השלישי והרביעי למזרחים שהם מופלים לרעה, וכי אין להם ייצוג במוקדי הכוח. כך עולה גם מעבודת הדוקטורט של ד”ר יפעת בן חי שגב, שבדקה את האופן שבו מתייחס הדור השני והשלישי של יוצאי עדות המזרח לייצוגם בטלוויזיה. העבודה, שבוצעה ב–2009, מעלה תמונה עגומה בהיבט החברתי ומראה שתחושות הקיפוח עברו מהדור הראשון לזה שאחריו. “הסיבה לכך שחילקתי את העבודה שלי לפי דורות היא כי חשבתי שבני הדור השני או השלישי להגירה אינם חווים אותן תחושות זעם וקיפוח שחוו ההורים שלהם”, אומרת בן חי. “אך ממצאי המחקר, שנערך בפתח תקוה, מראים שכל המזרחים, בלי קשר לדור, התייחסו למדיה כאתר של שליטה, כמכשיר בידי ההגמוניה האשכנזית, שנועד לבסס את השליטה שלה במדיום הפוליטי, הכלכלי והחברתי. המדיה מבחינתם היא הממסד, שכמובן נשלט על ידי אשכנזים”.
לא נמצא כל הבדל בין דור ראשון ושלישי למשל?
“היו הבדלים קלים מבחינת השיח. הדור הראשון, שכולו נולד באסיה ואפריקה, גילה ניכור מוחלט למוסדות המדינה בכללותם וגם לתקשורת. הם העלו תחושות עמוקות של זעם ועלבון קשה מאוד. לדור הזה, לפי תפישתי, אין מזור. אין שום דרך לשנות את התחושות הללו. הדור השני והשלישי אופיין יותר באמביוולנטיות. בני הדורות האלה, כך נראה, מרגישים קרועים. מצד אחד הם רוצים להשתלב בבון־טון האשכנזי המוביל ובהתאם גם סיגלו לעצמם מנהגים אשכנזיים, אבל גם מרגישים שהם רוצים לתת מקום למורשת המזרחית שלהם”.
סוכני השינוי
האם השינוי נראה בפתח, בעקבות המחאה החברתית וההתעוררות הכללית בעקבותיה? לא בטוח. מחאת הפנתרים השחורים, למשל, רק העמיקה את תחושת הזרות בין העדות, ועל ש”ס נאמר לא פעם שהיא מקבעת את אי השוויון ואת תחושות הקיפוח והקורבנות יותר מאשר פועלת לצמצומם.
יש גם נתונים מעודדים: לפני כחודשיים התפרסם דו”ח אדוה על מעמד הביניים הישראלי שגילה כי הפערים העדתיים בכל הנוגע לרמות הכנסה הצטמצמו משמעותית בשנים האחרונות. על פי הדו”ח, ב–2010 השתייכו 45.3% מהמזרחים בני הדור השני בישראל לרובד הגבוה של ההכנסה בישראל ‏(לעומת 25% ב–1992‏), בעוד ש–54.7% מהאשכנזים השתייכו לו.
עם זאת, בדו”ח צוין כי “בדיקה של רכוש לפי מוצא עשויה להצביע על פער גדול יותר בין אשכנזים דור שני למזרחים דור שני, בשל הפער הגדול מאוד בין קבוצות המוצא בדור הראשון – ייצוג יתר למזרחים ברובד הנמוך וריכוז של אשכנזים ברובד הגבוה”.
“סוכני השינוי הם הדור השני והשלישי של המזרחים”, אומרת אלוש־לברון. “הם לא רק הצליחו בקנה מידה כזה או אחר, אלא הגיעו ממקום ביקורתי ויש להם מה להגיד על הממסד. הם מאיימים על השיח שלפיו כולנו עם אחד. הדור החדש של מזרחים ומזרחיות פועל בתוך החברה האזרחית עם תודעה ביקורתית מפותחת ביחס למבני הכוח בה, למקורות שלהם ולמלאכה החברתית והפוליטית שצריך לקדם. דבר אחד ברור: תהיה תוכנית לשיפור הייצוג של מזרחים, כיוון שזה קריטי לצמצום הפער וגם חיוני לריפוי של המתח האתני במדינה הזו”.
למה זה לא נעשה עד היום?
“היתה הכחשה גדולה של הקונפליקט. המזרחים לא פיתחו הגדרה עצמית נפרדת”.
הגדרת הבעיה תביא את הפתרון?
“לא. במקביל, חייב לבוא שינוי בגבולות המוניציפליים של מדינת ישראל. אי אפשר להסתפק בדיון על חלוקת הכנסות מחודשת כפי שמציע למשל ההסכם הקואליציוני עם מפלגת יש עתיד תחת הסעיף פריפריה, שזה לכשלעצמו עורר בי צחוק יובשני. הנהגה מזרחית חדשה, זו שמגיעה מן המטרופולין וזו שתבוא מהפריפריה, לא תתייחס אל עיירות הפיתוח כסרח עודף של הסכם קואליציוני ולא תמקם אותן אי שם תחת סעיף קטן בהסכם. הפריפריה היא מרכז ההוויה הפוליטית שלנו ולא משנה בכלל היכן אנחנו מתגוררים כיום.
“מה זאת אומרת שהממשלה תבחן את הנושא? בוחנים כבר שנים רבות ושום דבר לא יצא עד עכשיו מהבחינות הללו. חוץ מזה, לקרקע יש משמעות שהיא מעבר להנאה מארנונה. החלוקה הגיאוגרפית הזו היא אחד המקורות ההיסטוריים המרכזיים לעוול שנעשה כלפי הפריפריה וצריך יהיה להתמודד אתה באומץ וביושר, ולא להתרגש מכל מיני ריפמנים למיניהם שמסתובבים במרחב הישראלי המשותף לכולנו כבעלי הבית של קרקעות המדינה” ‏(הכוונה לשמוליק ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת הנגב, שתקף את שר הרווחה החדש מאיר כהן, שהציע לשנות את חלוקת רווחי הארנונה בנגב‏).
“אין ספק שהקיפוח עדיין כאן”, מוסיפה מדר. “בשבוע שעבר הושבעה ממשלה ויש בה שלושה שרים מזרחים בלבד, פחות אפילו ממספר הנשים. יש עוד הרבה עבודה כדי לשנות את המצב. צריך להתחיל בהכרה שאין שוויון. השיח המזרחי, בדומה לשיח הפמיניסטי, נדחק הצדה בביטול ברוב המקרים. אחר כך האשכנזים ייאלצו לפנות את הכיסא. זה לא יקרה מהר, אבל זה בלתי נמנע.
“כל דור שהוא דור שנאבק עושה שינוי. להגיד לך שאני אופטימית? לא. השנאה והפחד מהערבי הם משהו שאי אפשר לנתק אותו מהסיפור הזה. אני ערבייה יהודייה, ולהרבה אנשים קשה עם היכולת לחבר בין ערביות ויהדות. לא מזמן אמרה לי מישהי שהפחד הגדול של האשכנזים הוא שבמדינה דו־לאומית, התרבות הערבית תהיה שלטת”.
ביטון מאמינה כי קיימים כלים שונים לתיקון האפליה, והמשפט הוא אחד החשובים שבהם: “איסורים ברורים על אפליה על רקע מוצא עדתי במסגרות שונות הם דבר פשוט ומינימלי, שלא נעשה עד כה. מסגרות להעדפה מתקנת, כמו אלה שנקבעו לקבוצות מוחלשות אחרות כנשים וכערבים, מתבקשות אף הן כדי לבצע שיקום חברתי של הפערים האמורים. למשפט יכול להיות גם כוח רב בחלוקה מחדש צודקת, שוויונית והוגנת של משאבים לאומיים כמו קרקעות ושטחי שיפוט. המשפט מתמהמה ללא כל הצדקה בהפעלת כלים לטובת יצירת חברה שוויונית יותר שתיטיב עם כולנו. ייתכן שרק קבוצה פוליטית עם עמדה ברורה בדבר מטרה שכזו תצליח להביא לשינוי המשפטי והחברתי המיוחל”, היא מסכמת.

=========================================================

https://bwisp.wordpress.com/2011/01/28/bds-is-working-a-letter-from-israel/

January 28, 2011

BDS is Working: A Letter from Israel

Filed under: Boycott Israel — Naomi Foyle @ 6:05 pm
Tags: BDS, boycott, Boycott from Within!, Israel, Palestine

Boycott from Within! is a group of Israeli citizens – Jews and Palestinians – working together to support the PACBI BDS call. BWISP thanks them for this tremendous letter of support for our own solidarity efforts.

“In the eyes of the world, the question is what can be done when the relevant institutions do not succeed in enforcing international law?”
Tanya Reinhart May 5, 2005 [1]

January 25, 2011

Dear British Writers in Support of Palestine (BWISP)

We are members of BOYCOTT! [2] – a group of Jews and Palestinians, citizens and residents of Israel, who are struggling to end the Israeli occupation and oppression of the Palestinians. We are writing to reassure you that here, in Israel, your attempts to bring about a change in the Middle East will not fall on deaf ears. There is increasing evidence showing that the boycott movement, inspired by the Palestinian call for Boycott, Divestment and Sanctions (BDS) against Israel [3] may eventually affect Israel’s policies. Indeed the loss of Israel’s legitimacy, caused by the state’s war crimes and violation of international law, is affecting the Israeli public, its opinion shapers, as well as policy makers.

• For instance, in September 2009, Col. Gabriel Siboni portrayed the BDS movement as “The third threat” [4] aiming to destroy Israel’s legitimacy as a political entity. Later on, in November, mainstream journalist, Sever Plocker, [5] admitted that “Israel’s image has hit a nadir; it is isolated, unwanted, and perceived as bad. The world is telling us that should we continue along the same contemptible path, we will lose our legitimacy”. In February 2010, another mainstream journalist, Ari Shavit, described Israel’s distress over the delegitimization “assault”. [6]
• This loss of Israel’s international status has evoked different voices inside mainstream academics as well. In May 2010, Prof. Itamar Rabinovich, former Israeli Ambassador to the United States and former Tel Aviv University President, said, during a symposium on “The Delegitimization of Israel as a Strategic Threat” at Tel Aviv University that “to regain Israel’s legitimacy, Israel’s policies will have to be geared towards establishing real peace”. [7]
• Recently 180 Israeli academics – university and college faculty members – signed a petition calling for an academic boycott of the Ariel University Center. [8]
• This move was preceded by mainstream Israeli artists who announced that they are boycotting Ariel, a settlement/city in the occupied territory, and urged Israeli artists not to perform there. [9]
• The BDS movement has already affected government members as well. For instance, Minister Fuad Ben Eliezer acknowledged that Israel’s “legitimacy is fragile and only a real attempt to reach an agreement with the Palestinians will repair it. [10] When meeting with non-violent resistance activists in Palestine in November 2010, the British Foreign Minister, William Hague, stated that “when negotiations seem like a timeless promise that is never fulfilled due to Israel’s unwillingness [to offer a] fair solution, popular resistance to the occupation is the only remaining possible alternative for the Palestinians to achieve their rights and avoid armed struggle.” [11]

The ball is rolling. Now EU is preparing the basis for sanctions against Israel; [12] South African states and Latin America states [13] recognize Palestinian independence. [14]

Israelis are no longer deluded. They realize that when there is an activist “sitting in front of the computer screen, there is no marine soldier that can eliminate him”; “Zahal [Israel “Defense” Forces] is not the answer”. [15-17]

These are just instances reassuring you that your contribution to the international effort to bring non-violent measures to bear against Israel’s illegitimate policies will not be in vain. We support your struggle and its continuance as urged by the Palestinian call, until Israel recognizes the Palestinian people’s inalienable right to self-determination and until it fully complies with international law by ending its occupation and colonization of all Arab lands and by dismantling the Wall; by recognizing the fundamental rights of the Arab-Palestinian citizens of Israel to full equality; and by respecting, protecting and promoting the rights of Palestinian refugees to return to their homes and properties as stipulated in UN resolution 194.

Sincerely,

Reuven Abergel (Israeli black panthers) Ofra Ben Artzi Ronnen Ben-Arie Yoav Beirach Joseph Dana Kelvin Bland RIBA Prof. Dr, Uri Davis Naama Farjoun Prof. Rachel Giora Neta Golan Shir Hever Yael Kahn Yossef Lubovsky Rela Mazali Dr. Anat Matar Dr. Dorothy Naor Ofer Neiman Eyal Sivan Kerstin Sodergren Sonya Soloviov Jonatan Stanczak Sahar Vardi Elian Weizman

On behalf of
BOYCOTT! Supporting the Palestinian BDS call from within
http://boycottisrael.info/

[1]http://usa.mediamonitors.net/content/view/full/14683
[2]http://boycottisrael.info
[3] http://bdsmovement.net/?q=node/52
[4]http://www.haaretz.com/print-edition/opinion/the-third-threat-1.6988
[5]http://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-3798761,00.html
[6]http://www.haaretz.com/print-edition/opinion/lieberman-is-helping-to-delegitimize-israel-1.263122
[7]http://www.jpost.com:80/Israel/Article.aspx?id=175337
[8]http://www.haaretz.com/print-edition/news/israel-prize-laureates-join-academic-boycott-of-settlement-university-1.335954;http://www.facebook.com/pages/Petition-opposing-Ariel-College/183436191691018
[9] http://news.walla.co.il:80/?w=%2F1%2F1752210
[10] http://coteret.com/2010/05/16/maariv-minister-ben-eliezer-shaken-by-hostility-to-israel-in-eu-oecd-membership-notwithstanding/
[11] http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1196723.html
[12] http://www.richardsilverstein.com/tikun_olam/2011/01/10/eu-lays-basis-for-sanctions-against-israel/?utm_source=feedburner&utm_medium=email&utm_campaign=Feed%3A+richardsilverstein%2FZOfh+%28+Tikun+Olam-%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%9F+%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D%3A+Make+the+World+a+Better+Place%29
[13]http://www.haaretz.com:80/news/diplomacy-defense/guyana-becomes-7th-south-american-state-to-recognize-palestinian-independence-1.336944
[14]http://www.haaretz.com:80/print-edition/news/chile-joins-five-others-recognizes-palestine-1.335965
[15]Channel 10, 25.8.10
[16]http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaafzp
[17]http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleId=741729&sid=126