French
German
Hebrew
Noruegan
Russian
Spanish
Swedish
Polish
Portuguese
Hebrew University German History Prof. Emeritus Moshe Zimmermann and Tel Aviv University Sociologist Prof. Emeritus Moshe Zuckermann have been very busy lately.
First, their book Thinking Germany was published in Hebrew and German earlier this year. The book rehashes their favorite theme: the alleged “Trinity: Germany-Israel-Palestine.”
The professors claim that “the establishment of the state as an act of emancipation for the Jews took place at the same time as the collective disaster of the Palestinian people.” The State of Israel arose “out of the disaster of the Jewish people, but it sacrificed, in the process of its establishment, the Palestinian people. However, as severe and deep as the dimensions of Palestinian suffering were, they cannot be compared to the civilizational rupture that took place in Auschwitz. Nevertheless, it is not for nothing that many Palestinians still see themselves as the “victims of the victims.” There is a kernel of truth in this Palestinian encoding of the conflict, and it must not be denied.” The book argues, “This can be understood: and how can you expect empathic identification with the (historical) suffering of the one who is the cause of your suffering (in the present)?”
According to the book, the problem begins with the comparison, “as horrific as the Israeli occupation of the territories is, the Israelis are not engaged in an industrial, administratively planned and bureaucratically organized extermination of the Palestinian people.” However, “Israelis and Palestinians deny, both of them, the historical and contemporary victims of the other collective.”
But after the Holocaust, as the book claims, the discussion on the issue of victims has opened: “The German society (also in East Germany) speaks of the Palestinians as the victims of the victims.” If, in the past, “many believed that the Jews were the victims and all others were the victims, then after the Holocaust, the conclusion was generally accepted that the Jews were the victims, not the Germans or the Europeans. But the third side of the triangle remained part of the discourse: the Arabs as victims of the Jews… After the Holocaust, this anti-Semitic attitude did not have wide support, and it was replaced by the claim that it is still possible to blame the Jews by making them the victims and the Palestinians their victims.” According to the authors, “The great difficulty in the discussion arises from the fact that the Palestinians are indeed, to a considerable extent, victims of Zionism.”
For those who are puzzled by the convoluted prose of Zimmerman and Zuckerman, here is the real meaning. Although the scholars avoid stating that Israel exterminated the Palestinian people, they come very close to pushing the Nakba-Holocaust equivalency. The Palestinians are the victims of the Jews because the Holocaust deprived the former from having a state. Popular as this theory is in anti-Israeli discourse, it totally misrepresents the historical context. The Palestinians and their Arab allies rejected the 1947 Partition Plan and started a war that they had lost. More offers for creating a sovereign state were rejected along the way. By the time Yasser Arafat signed the Oslo Agreement in 1993, he did not have enough control to implement it. Hamas and the Palestinian Islamic Jihad, under guidance from Iran, launched a bloody wave of terror that undermined the credibility of the peace process.
Second, since the October 7 Hamas massacre of Jews in the communities bordering Gaza, the professors found different opportunities to bash Israel. In a Haaretz article, Zimmermann and a colleague discussed “the relationship between Israel and the Diaspora.” Stating that “Diaspora Jews have long learned the hard way that, even if they are not Orthodox and are not Zionists or do not declare identification with the Jewish state, whether they want it or not, they are considered they are identified in the eyes of non-Jews with the State of Israel, especially in times when Israel’s policy is harshly scrutinized.” Zimmermann stated, “We follow the great concern expressed by German Jewry at the moment. Indeed, the community’s leadership has traditionally shown obedient loyalty to Israel and its policies. Until last year, when Israel’s extreme right-wing government took office, it was hard to find a word of criticism, and the community’s representative body, the Central Council of Jews in Germany, served almost as a rubber stamp for whatever Israeli governments did. But even the leadership of the German Jews realized that identifying with Israel under the Bibi–Ben-Gvir government was untenable. Now, as this government manages the Gaza crisis, German Jews too discover that they have become a punching bag for anyone who is appalled by Israel’s actions, or, less benignly, those who want to harass Israel’s supporters and assumes every Jew is a representative of Israel… Israel’s presumption to represent all Jews slaps Diaspora Jews in the face.”
For Zimmermann, in Germany, “Particularly serious for Diaspora Jews as a whole is the fact that today’s Israeli government, which still assumes the automatic support of all Jews, is a particularly unattractive option: to be identified with a government that is racist, nationalist, theocratic and annexationist – this is a demand that exposes Diaspora Jews to even greater hostility than in the past. Even when Diaspora Jews seek to clarify their support for Israel is distinct from any individual Israeli government, the Netanyahu government constantly collides the two. Moreover, after official Israel made manipulative use of the definition of ‘Israel-oriented antisemitism’ to protect itself from any criticism… Israel must be aware of the reality: That Diaspora Jews are effectively held hostage by its behavior and that of its government, and must act with the utmost caution in order not to cause, consciously or not, and fairly or not, more damage to Jews around the world.”
In another recent interview with the Evangelical Press Service, Zimmermann blamed the right-wing religious government of Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu for the Hamas terrorist attacks “because it is primarily interested in expanding the settlements,” and not in peace negotiations. “If you have peace in this region, if you want to, you just have to negotiate peace. If peace isn’t negotiated, the era of terrorists will begin.” Zimmermann also sees European and German politics as having a duty. Both Germany and the European Union should have put more pressure on the Israeli governments to initiate negotiations between Israel and the Palestinian Authority, said the historian. Now the situation is more confusing than ten years ago. Nevertheless, the German federal government must now support “the ‘true’ Israel,” said Zimmermann. “the people in Israel, not the Israeli government.”
Similarly, Zuckermann was interviewed with The International, an Austrian media outlet, on Oct 28, 2023. His host explained, “In a conversation with the Israeli historian Prof. Moshe Zuckermann, we analyze the current situation in Israel/Palestine. We both begin by condemning the actions of Hamas on October 7th, but then go into detail about the causes that led to an absolutely intolerable situation for the Palestinian people. Zuckermann describes Israel’s occupation of the Palestinian territories as the root cause of the conflict. He criticizes the fact that this question is largely taboo both in Israel and in the international debate: ‘Israel never wanted peace; the Israeli elites have preferred a policy of occupation and apartheid for many decades.’ As much as he condemns Hamas’ terror, Israel’s intention to destroy Hamas is wrong and hardly feasible. Because Hamas represents an idea that is supported by the entire Palestinian people, namely the creation of an independent Palestinian state. But that is exactly what Israel is preventing. In the conversation, Zuckermann also referred to Israel’s absolute double standards, which at the time supported the founding of Hamas quite favorably because it was expected to weaken the secular Fatah. The fact that there are now similar radical fundamentalist religious movements in Israel itself, which have even been represented in the government since the last government was formed, is a worrying and alarming development for which the Israeli elites are largely to blame.”
As the excerpts from the writings and interviews indicate, Israel and the occupation alone are blamed for the brutality of the Hamas attack, which included rape, murder, mutilation, burning alive of people, and the taking of hostages, from young babies to people in their eighties, some of whom are Holocaust survivors. Omitted from the comments is the fact that Hamas has rejected a two-state solution as per its 1988 Charter that calls to liberate Palestine from the “river to the sea.” Also left out is the strategy of the military wing of Hamas, the Qassam Brigades, under its leadership of Mohammed Deif, who was an admirer of Abu Musab al-Zarqawi, the founder of ISIS. Al-Zarqawi pioneered the tactic of spectacular violence, which the Hamas terrorists replicated during the massacre.
Academic elites are expected to show a sense of morality on top of disseminating factually based information. Sadly, the two professors have failed on both counts.
REFERENCES:
Israel News
Opinion | Diaspora Jews Are Hostages to Israel’s Behavior
Diaspora Jews have learnt the hard way that, whatever their affiliation or politics, they become a punching bag for harsh critics of Israel’s actions, with incitement that slides into antisemitism. It’s time that Israel at least acknowledges this reality
Shimon Stein
Nov 19, 2023
During crises like the current war in Gaza, the issue of the relationship between Israel and the Diaspora re-emerges in full force, as massive anti-Israel demonstrations and soaring antisemitism span the globe.
Now, as before, the question arises: What are the boundaries, mutual responsibilities and repercussions of this relationship? And more urgently, for their identity and physical security, are Diaspora Jews effectively captives of Israel’s political and military conduct?
Already in Israel’s Declaration of Independence, the foundation was laid for the relationship between the State of Israel and the Jewish Diaspora: “Our call goes out to the Jewish people all over the world to rally to our side in the task of immigration and development, and to stand by us in the great struggle for the fulfillment of the dream of generations – the redemption of Israel.”
Meaning: the role of the Diaspora is to immigrate to Israel or to assist the State of Israel however they can. In exchange, the Diaspora gets to share in “the redemption of Israel,” whatever that may mean.
The Jews of the Diaspora contributed as much as they could: some made aliyah, though most Jews in the West remained in their homeland. Many supported Israel materially, politically and spiritually, and their leadership stood alongside Israel, or more precisely, alongside Israeli governments, which expected them to support them automatically, while Diaspora Jews were not given the chance to express their wishes.
Moreover, the repercussions of Israel’s conduct on the Diaspora are not, and have never been, taken into account.
‘Official’ Israel is indeed convinced that the Zionist solution is the only solution to the so-called ‘Jewish problem’ – antisemitism, disenfranchisement and conflicting identities of the Jewish people throughout history – and therefore designates Israel as the official and exclusive representative of the Jewish people (or the worldwide Jewish community).
According to this conception, Israel is not only the ultimate refuge for Jews in times of distress, but also the sole center of identification, regardless of its conduct. The accompanying assumption is that Israel is both a necessity and an object of pride for Diaspora Jewry, and therefore identification with it is not only self-evident, but also confers an authentic advantage to Jews as Jews.
Israel’s arrogant attitude ignores the fact that many Jews still see emancipation where they live as a viable solution to the ‘Jewish problem,’ and they see Zionism as just one solution among others, and they do not consider Israel’s institutionalized Orthodox Judaism their path either. Their connection to Israel can still be significant, differentiating them from the minority that prefers to join the Israel-hating, post-colonialist demagogic chorus.
However, Diaspora Jews have long learned the hard way that, even if they are not Orthodox and are not Zionists or do not declare identification with the Jewish state, whether they want it or not, they are considered they are identified in the eyes of non-Jews with the State of Israel, especially in times when Israel’s policy is harshly scrutinized.
Public opinion polls show that to the question: “Are Jews more loyal to the State of Israel than to their country of citizenship?” is answered by most respondents in almost every country with a “Yes.” That is: Jews are not only suspected of dual loyalty, a suspicion that firmly belongs to the arsenal of antisemitic attitudes, but they are suspected of disloyalty to the country where they live.
And when loyalty to the State of Israel is identified with unswerving loyalty to Israel’s problematic conduct, and thus collective responsibility for it, Jews find themselves in real distress, and even danger.
One should therefore ask: From where did the Zionist movement, and since 1948, Israel, take upon itself the presumption to be the sole authentic representative of the worldwide Jewish community?
Perhaps the presumption arising from the 1950 Law of Return, which makes every Jew in the world a potential Israeli citizen of Israel. Ironically, a law seen as a fundamental expression of Israel’s founding principles – to be a refuge for oppressed Jews – has been manipulated by both Israel and its enemies.
We are particularly familiar with the situation in Germany. We follow the great concern expressed by German Jewry at the moment. Indeed, the community’s leadership has traditionally shown obedient loyalty to Israel and its policies.
Until last year, when Israel’s extreme right-wing government took office, it was hard to find a word of criticism, and the community’s representative body, the Central Council of Jews in Germany, served almost as a rubber stamp for whatever Israeli governments did.
But even the leadership of the German Jews realized that identifying with Israel under the Bibi–Ben-Gvir government was untenable. Now, as this government manages the Gaza crisis, German Jews too discover that they have become a punching bag for anyone who is appalled by Israel’s actions, or, less benignly, those who want to harass Israel’s supporters and assumes every Jew is a representative of Israel.
It is an established fact that about a fifth of the population in Germany and Western Europe indeed hosts antisemitic prejudices, a proportion that covers the spectrum from far right to far left, as well as immigrant communities. In critical hours like now, latent and overt antisemitism surfaces and Israel’s presumption to represent all Jews slaps Diaspora Jews in the face.
In Germany, not only were protests held against the Gaza war replete with noticeably antisemitic signs and slogans. During the Israel-Hamas war, waves of hatred have caused German Jews, like Jews in other countries, to refrain from leaving their homes, from wearing identifiably Jewish symbols from kippot to Stars of David, and from congregating in Jewish institutions.
Particularly serious for Diaspora Jews as a whole is the fact that today’s Israeli government, which still assumes the automatic support of all Jews, is a particularly unattractive option: to be identified with a government that is racist, nationalist, theocratic and annexationist – this is a demand that exposes Diaspora Jews to even greater hostility than in the past.
Even when Diaspora Jews seek to clarify their support for Israel is distinct from any individual Israeli government, the Netanyahu government constantly collides the two.
Moreover, after official Israel made manipulative use of the definition of “Israel-oriented antisemitism” to protect itself from any criticism, it is difficult to convince both politicians and public opinion in the world that, this time, the boundless hate against Israel and the violent hatred of Jews is indeed a clear case of prejudice founded on the arsenal of “classic” antisemitism, from which Diaspora Jewry suffered before the state was established.
The time has come to have an eye-level discussion between Israel and the Diaspora about the relations between them. And until then, Israel must be aware of the reality: That Diaspora Jews are effectively held hostage by its behavior and that of its government, and must act with the utmost caution in order not to cause, consciously or not, and fairly or not, more damage to Jews around the world.
Shimon Stein served as Israel’s Ambassador to Germany 2000-7 and is research fellow at the INSS, Tel Aviv University
Moshe Zimmermann is a historian and Professor Emeritus at the Hebrew University, Jerusalem
פתח דבר
ממשה עד משה
גרמניה היא נושא טעון, בוודאי בישראל. עיסוקם המקצועי של שני מחבריו של החיבור שלהלן מתרכז בנושא זה, בהיסטוריה של גרמניה ובדיון בן־זמננו על היסטוריה זו. הספר שלפניכם הוא פרי של דיאלוג שקיימנו בינינו במשך כשלושת רבעי שנה, מאפריל 2021 ועד ינואר 2022. ניהלנו התכתבות מתמשכת בדוא”ל בקצב משתנה, שהוכתב מצד אחד על ידי אילוצי פעילותנו וחובותינו האחרות ומצד אחר על ידי הרצון הדוחק לברר לעצמנו את מה שהספר הזה מבקש לברר. מה שהספר מבקש לברר יכול להיחשב למעין סיכום (או שמא סיכום ביניים?) של מה שהרבינו לעסוק בו במשך כיובל שנים כאנשי אקדמיה וכאינטלקטואלים ציבוריים: ההיסטוריה רבת־הפנים של גרמניה, היסטוריית הציונות, יחסי הגומלין בין שתי ההיסטוריות על נגזרותיהן: שואת יהודי אירופה, הסכסוך הישראלי־פלסטיני, האנטישמיות וניצולה לצרכים פוליטיים, התרבות הפוליטית הישראלית־ציונית ומקורותיה (הגרמניים) במאה ה־19, ועוד כהנה וכהנה סוגיות ונושאים שעלו מדינמיקת הדיאלוג בינינו. מעט לאחר שנמסר כתב היד לפרסום נפתחה פרשה רלוונטית חדשה – מלחמה באירופה – ומצאנו לנכון להתייחס גם אליה כדי להשלים את הדיאלוג.
ההיגיון שבסיכום בצורת דיאלוג טמון בכך שאנו קרובים בהשקפותינו ההיסטוריות והפוליטיות, אך לא קרובים עד כדי כך שההבדלים והגוונים בעמדותינו, או השוני בקורות חיינו, ימנעו שיחה ערה, לא חדגונית מדי אך גם לא פולמוסית־לשם־הפולמוס. הקוראים יחוו כאן ניסיון כן לרדת לעומקם של דברים על בסיס משותף, לברר ניואנסים בתחומים שהדיון הציבורי נוטה לרוב להתייחס אליהם בחד־ממדיות גסה ולעתים גם בעיוורון מרצון. סביר להניח שתוצאות הדיאלוג שקיימנו אינן משתלבות בקונצנזוס הישראלי, ויהיה מי שיבקש לראות בהן מעין כפירה חילונית בעיקרי האידיאולוגיה הממלכתית ובהגמוניה של מנגנוניה. תגובה אופיינית ברוח “אי־אפשר להשוות” צפויה גם היא. התקבלות כזאת של דברינו לא תהיה חדשה לנו, אנו מורגלים בה, לא רק כאן בארץ אלא גם בגרמניה. ברם, מותר לצפות ששנויים במחלוקת ככל שיהיו הדברים, הדיון שיעוררו יהיה ענייני ככל הניתן.
זה עתה יצא בגרמניה, תחת הכותרת היסטוריונים ציבוריים (Public Historians), קובץ מאמרים על אנשים ועניינים שעמדו בלב דיון ציבורי־היסטורי בגרמניה. דיון מסוג זה הוא תופעה שכיחה שם. דפי הפיליטון בעיתונות המכבדת את עצמה מעידים על כך. הדיאלוג שאנו מספקים משלים את הדיון הפנים־גרמני המאופיין במה שקרוי בלשונם “עיון מרוכז בטבור עצמם” (Nabelschau) – במבט מן החוץ ובפנייה לציבור שאינו גרמני.
נשאלת השאלה אם זו הצורה הראויה לקיים דיון בנושאים כבדי משקל כאלה הכלולים בספר זה. מצד אחד, מובן שכתיבה מחקרית סדורה היורדת לפרטי־פרטים עשויה להניב תוצאה מסודרת ושיטתית יותר, ואולי אף “אחראית” יותר מבחינת ממדי העומק של העיון. ככלות הכול, הגבלנו את עצמנו לשניים־שלושה עמודים לכל היותר לכל אחד מהפרקים־מכתבים שהפקנו במהלך הדיאלוג. מצד אחר, אין ספק שדווקא דינמיקת ה”פינג־פונג” הדיאלוגי שהתחייבנו לו מראש, ללא סדר קפדני, הניבה היבטים וממדי דיון שכל אחד מאתנו לחוד לא היה מסוגל להפיקם, לפחות לא במלוא ההיקף והגיוון שהתקבלו בסופו של דבר. מי שיחוש בצורך לבחון מעבר לכך את הפירות המקובלים של מחקרינו, כלומר הספרים והמאמרים שכתבנו, מוזמן לקרוא בהם (בסוף הספר אף מצורפת רשימת חיבורים שפרסמנו בשפה העברית). אולי יסייע הדבר גם להתגבר סוף־סוף על הבלבול השכיח בין שני ה־משה העוסקים בגרמניה.
בין כך ובין כך – מלאכת הדיאלוג הושלמה וישפטו הקוראים.
משה צוקרמן ומשה צימרמן
אפריל 2022
השילוש: גרמניה־ישראל־פלסטין
צוקרמן, 21.4.2021
הניסיון להכניס את ישראל, גרמניה ופלסטין להקשר היסטורי־פוליטי הומוגני הוא הכרחי כשם שהוא בעייתי. הוא הכרחי משום שלקונסטלציית השילוש אכן שורשים היסטוריים מובהקים שאין להתכחש להם. גרמניה חוללה את שואת יהודי אירופה. הקמת מדינת ישראל (ומכל מקום האצת הקמתה) באה, בין השאר, כתולדה של אירוע היסטורי־עולמי זה, בבחינת מקלט ממלכתי־לאומי לעם היהודי מפני כל פורענות עתידית שתפקוד אותו. אלא שהקמת המדינה כמעשה אמנציפטורי ליהודים התחוללה בד בבד עם אסונו הקולקטיבי של העם הפלסטיני. ואולם יצירת הקשר זה היא גם בעייתית משום שההקשר צופן בחובו את אפשרות האינסטרומנטליזציה האידיאולוגית של היבטיו האסוניים והכפפתם לצרכים הטרונומיים ברורים תוך כדי עריכת השוואות בלתי קבילות ומציאת קשרים סיבתיים מופרכים. כדאי להתעכב, אפוא, על המסדים האידיאולוגיים המרכזיים של קואורדינטות ההקשר של שילוש לא־קדוש זה.
מותר לתהות אם היה זה מובן מאליו שהכתובת לכפרת גרמניה על פשעים שביצעה בעם היהודי תימצא דווקא במדינת ישראל. ככלות הכול, הזוועה התרחשה טרם היווסדה של המדינה, היא התחוללה באתרים גיאוגרפיים רחוקים מטריטוריית המדינה שהוקמה לימים, וקורבנותיה ממילא לא היו אזרחיה, ספק גם אם חלקם הארי ראה עצמו כלל כציוני. ואולם משהגיעו להסכם בעניין זה (הסכמי השילומים משנת 1952), היה ברור לכל הנוגעים בדבר שמדובר בעסקה שהגיונה הושתת על האינטרסים הפרטיקולריים של כל אחד מהצדדים השותפים לה. ארצות הברית הגיבה מיד עם תום מלחמת העולם השנייה על המערך הגיאופוליטי החדש במסגרת מה שכונה עד מהרה “המלחמה הקרה”. היא הייתה זקוקה למעוז איתן במרכז אירופה, שיתייצב אל מול הקומוניזם הסובייטי ההולך ומתפשט. חלקה המערבי של גרמניה המובסת נבחר לשמש כמעוז זה – בחירה מובנת מאליה לאור תוצאות המלחמה וחלוקת גרמניה הכבושה שהכפיפה את חלקה המערבי למרות בעלות הברית. כדי לממש את תוכניתה של ארצות הברית, היה צורך לשלב את גרמניה (המערבית) ב”קהילת העמים”. לצורך זה הופעלו מנגנונים של חינוך־מחדש והליכי דה־נאציפיקציה שהיו אמורים “לטהר” את גרמניה משרידי השפעות הנאציזם על אוכלוסייתה. כמו כן זכתה גרמניה לסיוע כלכלי מסיבי מצד ארצות הברית, שנועד לשקמה מהר ככל הניתן; ואכן, תוכנית מרשל הצליחה עד כדי כך שבתוך פחות מעשור התחולל במערב גרמניה “הנס הכלכלי” שהפך את המדינה ההרוסה לאחת המעצמות החזקות והמשגשגות באירופה. הצמיחה הכלכלית היא שאפשרה גם את מטריאליזציית הכפרה של גרמניה, כפרה שמדינת ישראל, כאמור, שימשה לה כתובת למימושה.
ישראל מצדה מילאה את חלקה בעסקה בכך שהייתה מוכנה להשתלב בה ולקבל את הכסף. היו לכך סיבות טובות: המדינה שזה עתה נוסדה הייתה שרויה במצוקה כלכלית גדולה והייתה זקוקה להון שהוזרם אליה כדי להקים את התשתית לקליטתם של המוני עולים שהחלו להגר אליה. היו מי שהתנגדו לעסקה זו – בין שמטעמים פוליטיים (הקומוניסטים) ובין שמטעמים מוסריים־לאומיים (חירות) – אך בן־גוריון, הראשון שדיבר על “גרמניה האחרת”, הצליח להעביר את העסקה ולהקנות לה תוקף פרלמנטרי כול־ישראלי. איך שלא מסתכלים על ההחלטה שהתקבלה ומומשה – גרמניה וישראל, כל אחת משיקולים תכליתניים משלה, היו מעוניינות בהסכם: זו רצתה לשלם וזו רצתה שישלמו לה. הקורבנות, נספי השואה וניצוליה, הפכו מניה וביה לגורם מפתח בהמרת האשמה ההיסטורית והכפרה עליה לערך חליפין חומרי. הדיבור על זכר הקורבנות התגלה, כבר בשלב מוקדם זה, כאידיאולוגי מעיקרו.
עניין זה מצא את ביטויו הבולט גם בתוככי השיח הישראלי־יהודי – אז, ובמובן ידוע עד היום: מאחר שהאידיאולוגיה הציונית נסמכת על התביעה המוחלטת לשלילת הגלות, חייב קורבן השואה, במעמדו כהתגלמות הסובייקט הגלותי, להיקלט בהוויה הציונית על דרך השלילה, וליתר דיוק, כמי שיש לתבוע ממנו קטגורית את הסרת זהותו (הגלותית). כלפי הנספים כבר לא היה אפשר להפנות דרישה זאת – הם הפכו עד מהרה למסה אדירה של אובייקטים אנונימיים (“שישה מיליון”), מושאיה של טרוניה־האשמה אידיאולוגית צדקנית (“אילו רק התכוננה מדינת ישראל מבעוד מועד”); כלפי הניצולים שהגיעו למדינה החדשה (“מטעמים ציוניים”, כפי שנהוג לטעון) הייתה התביעה ברורה יותר: “חסלו את הזהות שהבאתם ‘משם’ – אמצו את זהות ‘היהודי החדש'”.
חלק לא מבוטל מהניצולים אכן עשה זאת, כלומר היה ציוני במשך היום – וניצול “משם” בלילות. לפעמים נכנעה הציונות ל”משם”; לפעמים הודחק ה”משם” לטובת הציונות; היו גם מקרים של חוסר יכולת מוחלט ליישב את הוויית החיים כאן עם המציאות הפסיכולוגית של זכר ה”שם”. גורל החיים של הניצולים כסובייקטים לא היה אחיד, כשם שזהויותיהם של הנספים, בעודם בחיים, היו שונות ומגוונות. אלא שתובנה בסיסית זו לא הייתה מעניינה של הספֵרה הציבורית ההולכת ומתהווה במדינה החדשה – הוויית הקורבן נגדה את הצרכים האידיאולוגיים־ממלכתיים שלה. המדינה הציבה, אפוא, תביעה אידיאולוגית במהותה: לייבא את הקורבן מבלי להידרש להתעמתות עם מציאותו המסוימת כסובייקט־שריד של הוויית חוסר אונים מוחלט (לא כל שכן לקבלת המציאות הזאת). במקרה הטוב השתררה שתיקה, אי־דיבור מודע, בין הסובייקט הנושא את מה־שאינו־נתפס לבין הסובייקט הנושא את חוסר הרצון לתפוס; במקרה החמור – והרווח! – התחוללו חפצון של הקורבן והכפפתו השיטתית של “הקורבן” לצורכי צידוקה של האידיאולוגיה הציונית.
זכר השואה ברמה הציבורית־ממלכתית הישראלית התגבש מלכתחילה כמעשה אינסטרומנטליזציה של מה־שאירע־שם לצרכים הטרונומיים לו. השואה נעשתה “שואה” והוכפפה ככזאת לעקרון החליפין – ככל שהלכה ותפחה אידיאולוגיית ייחודיותה, כך הלכה ונעשתה בת־המרה יותר ויותר: המרה חומרית מבחינה כלכלית־מסחרית, המרה אידיאולוגית מבחינה פוליטית־דיפלומטית, המרה מנטלית מבחינה צבאית־ביטחונית, המרה רטורית מבחינת שגרת היומיום. אכן, בישראל – דווקא בה – הפכה השואה לפיסת חרושת תרבות. ציווי ה”זכור!” היהודי הקמאי הפך לאזכור אינפלציוני, פרקטיקה של אי־זכירה על דרך הרוּטיניזציה הפֶטישיסטית של הזיכרון – מימושו המצמרר של ה”אי־זכור”.
אלא שזה רק צד אחד של שיח הקורבנוּת הישראלי. מדינת ישראל קמה, כאמור, מתוך אסונו של העם היהודי, אך היא עצמה קרבנה, בתהליך הקמתה, את העם הפלסטיני. ואולם חמורים ועמוקים ככל שהיו ממדי הסבל הפלסטיני, אין להשוותם לשבר הציוויליזציוני שהתחולל באושוויץ. בכל זאת, לא בכדי רואים עצמם רבים מהפלסטינים עד היום כ”קורבנות הקורבנות”. יש גרעין של אמת בקידוד פלסטיני זה של הסכסוך, ואסור להתכחש לכך. אולם לאור העובדה שהשואה כאסונם של היהודים מודרת כמעט כליל מהשיח הפלסטיני במישוריו השונים (יוצאי דופן בעניין זה היו אדוארד סעיד ועזמי בשארה), ההתייחסות לקורבנות (היהודים) כאל מקרבנים מצטיירת כאידיאולוגית מעיקרה, כלומר כעושה שימוש הטרונומי בקטגוריית הקורבנות – לפחות ככל שהדברים אמורים בקורבנות היהודים. אפשר להבין זאת: וכי כיצד ניתן לצפות להזדהות אמפתית עם הסבל (ההיסטורי) של מי שהוא גורם הסבל שלך (בהווה)? הבעיה מתחילה בהשוואה: אין צורך לגייס את אושוויץ כדי להזדעזע ממה שמחוללים ישראלים בשטחים הכבושים, ממידת הברבריות שהם מפגינים ומהיסודות הקלגסיים לפרקים בהתנהגותם ככובשים. אך משעה שנעשית ההשוואה (כפי שהיא אכן נעשית לפעמים בידי פלסטינים), היא מעוותת את ההקשרים ההיסטוריים שהולידו את הקורבנות ככאלה. עיוות זה שגוי מעיקרו. לא זו בלבד שההשוואה אינה תקפה מבחינת ההתרחשויות ההיסטוריות – זוועתית ככל שתהא הוויית הכיבוש הישראלי בשטחים, הישראלים אינם עוסקים בהשמדה תעשייתית, מתוכננת אדמיניסטרטיבית ומאורגנת בירוקרטית של העם הפלסטיני – היא גם מחמיצה את המטרה: כל השוואה מעין זו מעתיקה באחת את הדיון מתחום העניין עצמו לתחומי ההתרעמות על עצם ההשוואה וההתקוממות הפולמוסית נגדה; הסבל הפלסטיני אינו נדון עוד, ואילו “הצד הישראלי” מופיע שוב כ”קורבן” (מעצם ההשוואה).
ואולם מעבר להיבט הפוליטי הצרוף, מעשה ההשוואה צופן בחובו ממד מחפיר של זילות מושג הקורבן: מאחר שכל זכירת עבר מכילה בהכרח גם יסוד אינסטרומנטלי מעצם הכפפת העבר לצרכיו, מאווייו והתכוונויותיו של ההווה, הבעיה אינה בפונקציונליזציה התכליתנית של העבר, אלא בכוונה העומדת מאחוריה. ה”תחרות” על מעמד הקורבנוּת, המגולמת בהשוואה לקורבנותם של אחרים, מכפישה את זכרם של הקורבנות ההיסטוריים וקורבנות ההווה כאחד, משום שהיא אינה עוסקת בקורבנות במעמדם ככאלה (ובמעמדם של הפושעים ככאלה), אלא בכימות מופרך של הסבל לטובת איזו “צדקת דרך”, וחמור מכך – לצידוק מדיניות אידיאולוגית של יצירת עוד ועוד קורבנות. דבר לא בוגד בקורבנות ככאלה יותר מאשר גיוס זכרם כאפולוגטיקה של הוויה דכאנית מקרבנת.
במובן זה הבעיה בקונסטלציית השילוש ישראל־גרמניה־פלסטין מתבטאת בראש ובראשונה בכך שחרף העובדה שהיא ספוגה במנטליות רווית פתוס של “זיכרון”, היא נמנעת, בחשבון אחרון, מזכירת הקורבנות במעמדם כקורבנות: ישראלים ופלסטינים מתכחשים, אלו גם אלו, לקורבנותיו ההיסטוריים והעכשוויים של הקולקטיב האחר, והזיכרון הגרמני, ככל שהוא מתייחס לשני הקולקטיבים הללו, שבוי בדינמיקה ההטרונומית שפיתחו ביניהם.
צימרמן, 28.4.2021
מבין שני הנושאים הגדולים שבהם פתחת – “השילוש הקדוש” והאינסטרומנטליזציה של השואה – אבחר להתחיל בראשון. השניים אכן כרוכים זה בזה, אבל אני מעדיף להפריד לצורך הדיון.
כבר ברומן אלטנוילנד של הרצל מסתבר שאינך יכול לדבר רק במונחים של “אנחנו היהודים” מול “הם הגרמנים (או האירופאים)” ולהפך בלי לחבר צלע נוספת למשולש – את תושבי הארץ הערבים. הדיון בין יהודים וגרמנים, או מוטב: בין ציונים וגרמנים, לווה מתחילתו בהשלמה המתבקשת – ההתייחסות לאוכלוסייה הערבית במה שקרוי המזרח הקרוב. זה היה מפתיע לולא היה כן: גרמניה, מדינה בעלת שאיפות קולוניאליות, מעצמה עולמית שתמכה באימפריה העות’מנית שהייתה בעלת הברית במזרח התיכון, לא חשבה על הפתרון הציוני ל”בעיה היהודית” מחוץ למסגור הזה. ולא מדובר רק במה שחשבו בסביבת הקייזר או במשרד החוץ בווילהלמשטראסה,2 אלא גם במה שהיה מקובל על הציבור הרחב. לא רק תאודור הרצל, שרצה לפתור את בעיית האנטישמיות בדרך של הוצאת היהודים מאירופה וריכוזם בטריטוריה משלהם, ידע שארץ ישראל מיושבת בערבים, אלא גם וילהלם מאר (Marr), האיש שהמציא את התנועה האנטישמית, כאשר התוודע בערוב ימיו להקמת התנועה הציונית. כשהתבקשה גרמניה לתמוך בתנועה הציונית, היא ידעה להתחשב לא רק בקיום האימפריה העות’מנית אלא גם באוכלוסייה הערבית, וניסתה למצוא את שיווי המשקל המיטבי. כך היה גם לאחר שוויתרה על הקולוניות ועל היומרה הקולוניאלית בתום מלחמת העולם הראשונה, וכך היה גם בתקופת הרייך השלישי: בצורה נחרצת עוד יותר מאשר בימי הרייך הקיסרי תמך המשטר הנאצי במפעל הציוני, כלומר בפתרון “בעיית היהודים” באמצעות הגירה של יהודים לפלשתינה, תוך כדי ניסיון שלא לפגוע באוכלוסייה הערבית בכל האזור, שעמו ביקש הרייך לשתף פעולה נגד האימפריות הדמוקרטיות. על המסורת הזאת נבנתה גם המערכת המשולשת לאחר מפלת הרייך השלישי והקמת שתי הגרמניות. מערב גרמניה תומכת במפעל הציוני, כעת בתור פיצוי על רדיפת יהודי אירופה, ויחד עם זאת שומרת על האינטרסים בעולם הערבי המתייצב לצד הערבים הפלסטינים. רוצה לומר: מן העבר ועד ימינו מדובר במשולש שתלותו בשואה היא חלקית ומאוחרת. מבחינה זו גרמניה מצטרפת לדוגמאות אחרות של משולש שבו הצלע האחת היא המעצמה האירופית של עידן האימפריאליזם, האחרת – התנועה הציונית וישראל, והשלישית – העולם הערבי, ובכלל זאת פלשתינה. התגובה הערבית והפלסטינית הייתה מלכתחילה חד־משמעית, גם בלי השואה: מדוע אנחנו צריכים להיות הקורבנות של עימות אירופי בין יהודים ולא־יהודים? הסיפור ממוסגר אפוא עבור ההיסטוריון תחת הכותרת “קולוניאליזם אירופי ופוסט־קולוניאליזם” עוד לפני שהגענו למסגור תחת הכותרת “קטסטרופה ושואה”.
גם מרכיב הקורבנות במשולש קודם לשואה. ברור: היהודים הם קורבנות האנטישמיות, ואולי גם של הצורך להגדיר את עצמם מחדש בתור אומה בעולם של אומות. התוצאה מדברת בעד עצמה – ההגירה, ועל אחת כמה וכמה הרדיפות והרצח, מעידים שהיהודים היו קורבנות במערכה זו. יחד עם זאת התקיימה בקרב גרמנים, כמו בקרב אירופים אחרים, נטייה (פרי דעה קדומה) לראות בעצמם קורבנות של “שתלטנות יהודית”, של איום קיומי מצד היהודים. מבחינת מודעותם היו צעדיהם נגד היהודים תגובה קורבנית על עוולה יהודית. הם העדיפו להעתיק את ה”בעיה” למקום אחר, למקום שבו קורבנות העוולה היהודית לכאורה לא יהיו אירופאים. התמיכה בציונות משמעה לפי שיטה זו העתקת מקום המקרבן למזרח התיכון. ובכל זאת היו ששאלו את השאלה אם נכון לגלגל את הקורבנות אל האוכלוסייה הערבית. כבר וילהלם מאר לא היה סבור שמותר לאירופאים להפוך את הערבים לקורבנות, וגם הרייך השלישי הגיע בסופו של חשבון מסיבותיו הוא למסקנה שהופכים את הקבוצה הלא נכונה לקורבן.
לאחר השואה הדיון בנושא הקורבנות הוא גלוי: החברה הגרמנית (גם במזרח גרמניה) מדברת על הפלסטינים בחזקת “קורבנות של הקורבנות”. אם בעבר סברו רבים שהיהודים הם המקרבנים וכל האחרים הם הקורבנות, הרי שלאחר השואה התקבלה בדרך כלל המסקנה שהיהודים הם הם הקורבנות, לא הגרמנים או האירופאים. אבל הצלע השלישית במשולש נשארה חלק מהשיח: הערבים כקורבנות של היהודים. עם זאת, השיח הישן לא השתנה כל כולו: האנטישמים (ובכך הם יכלו לקבל תמיכה מהציונים) עדיין טענו שהם הקורבנות האמיתיים – זו הנחת עבודה שהנאצים שכללו אותה עד קצה. לא היה צעד אחד של הרייך השלישי נגד יהודים שלא היה בנוי על ההנחה שהגרמנים, האירופאים, האנשים הלא יהודים, רק מגיבים על הפרובוקציה היהודית, הם הקורבנות. לאחר השואה לא הייתה לגישה האנטישמית הזאת תמיכה רחבה, והיא הוחלפה בטענה שבעזרתה עדיין אפשר לגלגל אשמה על היהודים, על ידי הפיכתם למקרבנים ואת הפלסטינים לקורבנות. הקושי הגדול בדיון נובע מכך שהפלסטינים הם אכן במידה ניכרת קורבנות של הציונות, אבל המקרבנים החדשים, המדינה היהודית הציונית, מוצאים לעצמם צידוק על ידי ניכוס הקורבנוּת היהודית ההיסטורית, שעה שהקורבנות האמיתיים של אז הם אפר מפוזר על אדמת אירופה. והנה הגענו לנושא האינסטרומנטליזציה של השואה, שאליו אתייחס בנפרד.
לסיכום: מיקום הדיון ב”שילוש הקדוש” מעוגן היטב גם במסגרת השיח הפוסט־קולוניאלי או תחרות הקורבנוּת, עם או בלי השואה. וכשאני אומר זאת, איני מתכוון “להכפיף” את השואה לשיח בנושא רציחות־עם קולוניאליות על פי האופנה שצצה לאחרונה.
======================================
International – “Israel wollte nie Frieden” , Moshe Zuckermann [269]
3.63K subscribers
108,641 views Oct 28, 2023 #internationalZeitschrift #israelpalestineconflict #palestine
In einem Gespräch mit dem israelischen Historiker Prof. Moshe Zuckermann analysieren wir die gegenwärtige Situation in Israel/Palästina. Zu Beginn verurteilen wir beide die Aktionen der Hamas am 7. Oktober, behandeln dann aber aber ausführlich die Ursachen, welche zu einer für das Palästinensische Volk absolut unerträglichen Situation geführt haben. Zuckermann bezeichnet die Besatzung der den Palästinensern zustehenden Gebiete durch Israel als die eigentliche Ursache für den Konflikt. Er kritisiert, dass diese Frage sowohl in Israel aber auch in der internationalen Debatte weitgehend tabuisiert ist: “Israel wollte nie Frieden, die israelischen Eliten bevorzugten seit vielen Jahrzehnten eine Politik der Besatzung und der Apartheid.” So sehr er den Terror der Hamas verurteile, so sei die Absicht Israels, die Hamas zu vernichten, falsch und auch kaum durchführbar. Denn die Hamas vertrete eine Idee, welche vom gesamten Palästinensischen Volk unterstützt werde, nämlich die Schaffung eines unabhängigen palästinensischen Staates. Genau das ist es aber, was Israel verhindert. Zuckermann verwies in dem Gespräch auch auf die absolute Doppelmoral Israels, welches seinerzeit die Gründung der Hamas durchaus wohlwollend unterstützte, da man sich dadurch eine Schwächung der säkularen Fatah erwartet hatte. Dass es inzwischen in Israel selbst ähnliche radikale fundamentalistische religiöse Bewegungen gibt, die seit der letzten Regierungsbildung sogar in der Regierung vertreten sind, ist eine bedenkliche und alarmierende Entwicklung, an der die israelischen Eliten große Mitschuld haben. Ein wichtiges Gespräch, in dem die Ursachen der gegenwärtigen nahezu ausweglosen Situation erörtert werden. Europa auf dem falschen Weg, mit Österreich an der Spitze In den letzten 1, 2 Tagen hat sich die Lage in Palästina dramatisch verschärft. Die israelische Armee hat zwar noch nicht den angekündigten massiven Angriff auf Gaza gestartet, führt aber regelmäßig Militäraktionen durch, auch in der Westbank werden Aktionen durchgeführt, denen bereits zahlreiche Palästinenser*innen zum Opfer gefallen sind. Ich verweise in diesem Zusammenhang auf den beiliegenden Bericht der OCHA. Inzwischen hat auch die EU eine Stellungnahme abgegeben, welche sich de facto mit der israelischen Vorgangsweise solidarisiert, der von wenigen EU-Staaten vorgeschlagene sofortige Waffenstillstand wurde abgelehnt, man hat sich gerade mal für fallweise “humanitäre Korridore” ausgesprochen. Österreich hat sich – wieder einmal – als besonderer israelfreundlicher Hardliner erwiesen. Der aus österreichischer Sicht traurigen Höhepunkt wurde allerdings bei der in der heutigen Nacht durchgeführten Abstimmung in der Generalversammlung der UNO erreicht. Dort wurde eine Resolution verabschiedet, welche sich für einen sofortigen “humanitären Waffenstillstand” aussprach und die ungehinderte Lieferung ausreichender Hilfsgüter für die Bevölkerung in Gaza aussprach. Diese Resolution wurde mit 120 pro, 14 contra und 45 Enthaltungen angenommen. Die Gegenstimmen kamen von: Austria, Croatia, Czech Republic, Fiji, Hungary, Israel, Marshall Islands. Micronesia, Nauru, Papua New Guinea, Paraguay, Tonga, United States. Eine Gesellschaft, in der sich das neutrale Österreich bislang wirklich noch nie befand – Eine Schande. Ich verweise abschließend auf die diversen Beilagen und empfehle nochmals das hoch interessante Gespräch mit Moshe Zuckermann. Links: https://www.ochaopt.org/content/hosti… https://www.pressenza.com/de/2023/10/… https://news.un.org/en/story/2023/10/… Abonnieren sie unseren Newsletter um nichts zu verpassen! E-Mail Newsletter abonnieren: https://international.or.at/anmelden/ Wir freuen uns über ihre Kommentare und ein Abo unseres Kanals! Für den Inhalt verantwortlich: International – Zeitschrift für internationale Politik Weitere Informationen finden sie auf der Webseite: https://international.or.at Kostenloses Probeheft: https://international.or.at/abo-beste... Abo abschließen: https://international.or.at/abo-beste... E-Mail Newsletter abonnieren: https://international.or.at/anmelden/ International auf Facebook: 
/ internationaldiezeitschrift Produziert von benkas-design: https://benkas-design.at
Historian Zimmermann: Worst catastrophe in Israel’s history
10/10/2023 EPD talk: Eva-Katharina Kingreen
Munich, Tel Aviv (EPD). The Israeli historian Moshe Zimmermann has blamed the right-wing religious government of Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu for the Hamas terrorist attacks. The Israeli government’s tactic in recent years has been to postpone the peace negotiations “because it is primarily interested in expanding the settlements,” Zimmermann told the Evangelical Press Service (EPD) on Tuesday: “If you have peace in this region If you want to, you just have to negotiate peace. If peace isn’t negotiated, the era of terrorists will begin.”
Zimmermann also sees European and German politics as having a duty. Both Germany and the European Union should have put more pressure on the Israeli governments to initiate negotiations between Israel and the Palestinian Authority, said the historian. Now the situation is more confusing than ten years ago. Nevertheless, the German federal government must now support “the ‘true’ Israel,” said Zimmermann: “So the people in Israel, not the Israeli government.” We have to “get something moving in Israel,” and not through more or more intense war.
Zimmermann said that the Hamas attack since Saturday, with many hundreds of dead and hostages on the Israeli side, was, from a Zionist perspective, “the worst catastrophe” in the history of the State of Israel: “The Zionist movement arose to provide a safe place for the Jews on the to create the world.” Zionism and therefore also the State of Israel have failed on this point in the face of the massive Hamas attacks. “People are slowly realizing this, and will probably continue to do so in the next few weeks,” the historian explained.
