20.01.22

Editorial Note

A few days ago, Prof. Oren Yiftachel, a Geographer at Ben-Gurion University, and Dr. Rawia Aburabia, a Law faculty at Sapir College, published an opinion piece in Haaretz. They discussed the Bedouin in the Negev and the new electricity law, which would connect their dwellings to the national grid.  However, the article is underlined by a heavy political agenda as symbolized by their use of the word “apartheid.”

The authors claim that “The Bedouin have been living in the Negev for hundreds of years. And as all studies of this issue have proven, they owned much of it until they were dispossessed by the State of Israel… it’s vital to remember that the Bedouin didn’t take over this land; they were in the Negev long before Jewish settlement began.”

They argued a “troubling underlying reality of apartheid that goes far beyond the electricity law.” According to the authors, the Bedouins are “one of the weakest segments of Israeli society – a group far from receiving justice.”  A negative attitude toward the Bedouins “raises serious questions about the blindness and denial that afflict much of Israeli society.” For Yiftachel and Aburabia, this “incites against an entire community whose only crime is existing in a country that refuses to recognize it… After all, the Bedouin are citizens, aren’t they?”  Yiftachel and Aburabia call the critics “deceptive propaganda of right-wing extremist groups” that follows “the time-honored colonialist tradition of victim blaming.” It shows a “historical blindness to the Bedouin issue in particular and Israeli apartheid in general has penetrated deep into the public’s consciousness.”

They claim that such “racist generalizations reveal the deeper problem – the apartheid in all the areas under Israel’s control, from the Jordan River to the Mediterranean Sea… Only under an apartheid regime could a settler… who lives on stolen Palestinian land in the West Bank settlement of Ofra, accuse an indigenous community that has been living on its lands for hundreds of years of “occupation.” Only in an apartheid regime could… settlements, ignore the real occupation, under whose auspices those illegal settlements for Jews only were built in the West Bank.”

Moreover, this is an “ugly flood of inflammatory, racist discourse against the Bedouin coming from large swathes of Jewish society. This is an outstanding example of blaming the victim, behavior so beloved of colonialist regimes.”  According to the authors, a settler from Judea and Samaria “is an illegal occupier, part of the machinery of occupation that commits war crimes on a daily basis.”  The settler’s “vitriolic statements reveal the apartheid regime between the Jordan River and the Mediterranean Sea. The obvious and necessary step now is for all true supporters of democracy, in the Negev and throughout Israel, to join the battle against this racist regime.”

The authors neglect to inform the readers about the widespread violation of law in the Negev and only briefly stated that “Actual crimes committed in the south must be condemned, but it’s important not to forget the facts.”

However, the article is egregious on many counts and needs to be corrected.

While some Bedouins could prove ownership of land, it does not prove that all Bedouins are landowners, as the authors falsely claim. The fact that Bedouins have roamed the Negev with their flocks does not give them ownership of this land. In the same vein, the fact that people live and walk in an area does not mean they own these places. Only properties registered under their names belong to them.

Israel recognizes the Bedouins as citizens but does not recognize some of their claims to lands they do not have the title deed as proof of ownership.

Israel is not an apartheid state and not even close to one.

Bedouins who could prove ownership of land have registered in the land registry. Contrary to Yiftachel and Aburabia claims, those who have not proved ownership have no rights to the land and should not build illegally. They must obey Israeli law. The case of al-Araqib is a prime example of such illegal behavior. The al-Uqbi tribe, the claimants, demanded the ownership of 1000 dunams in the Israeli courts. Prof. Yiftachel was their key expert witness. They could not prove they cultivated a thousand dunams, therefore, their cases were dismissed. Still, they erected illegal dwellings ignoring the court order. The Israeli police demolished Al Araqib for the 196th time, as of December 2021. Neither Yiftachel nor Aburabia condemned such illegal behavior.

As for the Jewish claims to the land, Yiftachel and Aburabia are wrong. The Jews were promised by 50 states in 1922 a national home in Palestine due to the historical connection.

The League of Nations appointed Britain to a mandate over Palestine to establish the Jewish people’s national home at the Ottoman Empire’s demise.  On 12 August 1922, the League of Nations approved the Mandate for Palestine, stating that, “Whereas the Principal Allied Powers have agreed, for the purpose of giving effect to the provisions of Article 22 of the Covenant of the League of Nations, to entrust to a Mandatory selected by the said Powers the administration of the territory of Palestine, which formerly belonged to the Turkish Empire, within such boundaries as may be fixed by them; and Whereas the Principal Allied Powers have also agreed that the Mandatory should be responsible for putting into effect the declaration originally made on November 2nd, 1917, by the Government of His Britannic Majesty, and adopted by the said Powers, in favor of the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people, it being clearly understood that nothing should be done which might prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine, or the rights and political status enjoyed by Jews in any other country; and Whereas recognition has thereby been given to the historical connection of the Jewish people with Palestine and to the grounds for reconstituting their national home in that country… The Mandatory shall be responsible for placing the country under such political, administrative and economic conditions as will secure the establishment of the Jewish national home, as laid down in the preamble, and the development of self-governing institutions, and also for safeguarding the civil and religious rights of all the inhabitants of Palestine, irrespective of race and religion.”

The League of Nations document also stated that “An appropriate Jewish agency shall be recognized as a public body for the purpose of advising and co-operating with the Administration of Palestine in such economic, social and other matters as may affect the establishment of the Jewish national home and the interests of the Jewish population in Palestine, and, subject always to the control of the Administration, to assist and take part in the development of the country… The Zionist Organization, so long as its organization and constitution are in the opinion of the Mandatory appropriate, shall be recognized as such agency. It shall take steps in consultation with His Britannic Majesty’s Government to secure the co-operation of all Jews who are willing to assist in the establishment of the Jewish national home. The Administration of Palestine, while ensuring that the rights and position of other sections of the population are not prejudiced, shall facilitate Jewish immigration under suitable conditions and shall encourage, in co-operation with the Jewish agency referred to in Article 4, close settlement by Jews on the land, including State lands and waste lands not required for public purposes… The Administration of Palestine shall be responsible for enacting a nationality law. There shall be included in this law provisions framed so as to facilitate the acquisition of Palestinian citizenship by Jews who take up their permanent residence in Palestine.”

Interestingly, Yiftachel recently disclosed that he had been influenced as a doctoral student by his mentor, Dr. Hubert Law-Yone from the Technion.  Now retired, Law-Yone (who is a Burmese) is critical of Israeli policies. For example, A 2002 B’Tselem report titled “Land Grab: Israel’s Settlement Policy in the West Bank,” thanks Law-Yone for his assistance in preparing the report. The report claims “that the settlement enterprise in the Occupied Territories has created a system of legally sanctioned separation based on discrimination that has, perhaps, no parallel anywhere in the world since the apartheid regime in South Africa.”

Yiftachel, Law-Yone, and all their critical neo-Marxist cohorts opposed the government initiative to settle land disputes with the Bedouins in the Negev that aimed to move them into proper houses from the shacks they currently live in. The Bedouins rejected these offers and instead began to riot to show solidarity with the Palestinians.   As a result, the Bedouins of the Negev reject any land settlement and systematically demand more than is offered to them.

As stated above, since Palestine is the Jewish national home, self-governing institutions are established for all Jews and non-Jews alike. The Bedouins are expected to adhere to these institutions and obey the law.  As parts of the Bedouin community are lawless and crime is skyrocketing. Yiftachel and Aburabia contribute to the chaos by providing falsified information.

More to the point, Yiftachel was behind the recent report of BT’selem claiming Israel is an apartheid state.  For Yiftachel, every dysfunctionality in the Arab community is further proof of the apartheid nature of the state.

Both Yiftachel and Aburabia abuse the Israeli academic system by providing falsehoods instead of scholarships. The Israeli taxpayers who pay for the academic institutions deserve better value for their money.

https://urbanologia.tau.ac.il/the-dilemma-of-the-dark-side-of-planning/

פרופ’ אורן יפתחאל מגיב לפרופ’ יוברט לו יון ומספר כיצד השפיע עליו המפגש עימו עוד כשהיה סטונדט לדוקטרט ונחשף לעמדתו הביקורתית. כיום הוא מבין את מקצועות המרחב כזירה של מאבק בין ‘צדדים אפלים’ ל’צדדים מוארים‘, סוקר את השלבים בהתפתחות המחשבה על צדק מרחבי ומציע את הקריאה שלו לתכנון טוב יותר

המרחב השקוף

אוקטובר 1988: שיחה בזמן סיור בכפר הלא מוכר (דה-אז) דמיידה במרכז הגליל כחלק מעבודת שדה עם יוברט לו-יון ‘ואגודת הארבעים’  על הכנת תכנית אב לכפרים הלא מוכרים בגליל.

אורן: “כל היישוב כאן זה פחונים וצריפונים? אין כביש? אין בית ספר? אין שלטים?”

יוברט: “כן, זה עד היום ‘התכנון’ למקומות האלה”

אורן: “כישלון מחפיר, המתכננים כנראה לא למדו בטכניון”.

יוברט: “לא לא אורן, זאת דווקא הצלחה של התכנון, אתה צריך לחשוב מחדש על מהות התכנון…”

אורן: “כלומר, התכנון מועל בתפקידו?”

יוברט: “לא אורן, מה שאתה רואה כאן הוא בעצם תפקידו של התכנון, להפוך את המרחב, כשהוא מעוניין בכך, לשקוף, ואת תושביו לתלויים ומוחלשים,. כמו שמלמד אותנו מישל פוקו (‘מי זה? אני שואל את עצמי…’), צריך תמיד לבדוק את תרגום הכוח למרחב ולא את המילים היפות של קובעי המדיניות .. צריך להבין שמהתכנון לא יצמח שינוי, אלא מפעולות חברתיות ופוליטיות גם של אנשי מקצוע “.1

בתור דוקטורנט לתכנון בטכניון, ואחרי מספר שנים של עבודה במשרדי ורשויות תכנון שהציגו עצמן תמיד ככאלה השואפות לטוב הציבורי ‘לכולם’, השיחה הזאת טלטלה אותי. האם אני במקצוע הלא נכון?

רצתי מייד לקרוא את פוקו ועוד ערימה של מאמרים שפרופ’ יוברט לו-יון רשם לנו בקורס הבלתי נשכח “תכנון ואידיאולוגיה”.  אינני בטוח שהבנתי אותם אז במלואם, אבל הם פתחו לי חלונות לעולם חשוב מאין כמוהו –ניתוח הממשק בין כוח ותכנון — העולם שמעבר לכוונות, מטרות והצהרות אידיאולוגיות מכובסות על העתיד הרצוי.

כעבור כשנה נסענו, מספר סטודנטים, עם לו-יון לישיבת הוועדה המחוזית אליה הוזמן, לאישור תכנית המתאר של מחוז הצפון. באקט מחאתי  לו-יון תקע על המפה הגדולה שעל הקיר עשרות סיכות צבעוניות.

יו”ר הוועדה: “פרופ’ לו-יון, מהן הסיכות האלה?”

יוברט: אלה היישובים הקיימים שהתוכנית מוחקת”

יו”ר: “אני מבקש שתוריד אותן מיד. צריך לקיים כאן דיון מקצועי.”

יוברט: “לא אני צריך להוריד, אלא אתם צריכים לכלול את היישובים בתוכנית…”

הישוב הבדואי דמיידה בגליל שהוכר במסגרת הפעולות שיזמה ‘אגודת הארבעים’ בסיוע לו-יון

++

הפעולות שיזמה ‘אגודת הארבעים’ בסיוע לו-יון, אכן הובילו, יחד עם חילופי שלטון במדינה, להכרה בכפרים. זהו אחד ההישגים המשמעותיים עד היום של חברה אזרחית במערכת התכנון הישראלית.

‘המשקפיים’ שהעניקו לי ניתוחיו של לו-יון, אפשרו לי גם להבין אחרת מאבקים ופרויקטים בהם הייתי מעורב באופן אחר, כמו גם את תפקידו של התכנון כפי שהוא מתקיים ‘בשטח’ ולא בתיאוריות המופשטות.  לימים גם ניסחתי את התובנות החדשות בעבודותיי על ‘הצד האפל’ של התכנון, שסללו דרך – יחד עם מספר עמיתים ביקורתיים – לדיון חדש לגמרי בספרות התכנונית.

המרחב האפל (והמואר?)

מאי 2021: בהרצאה המוקלטת כאן מציע יוברט לו-יון מבט-על על השיח התכנוני של תחילת המאה ה-21. הניתוח מישיר עיניים ‘לדילמות התכנוניות העמוקות’, הכרוכות בהתפוררות לדבריו של המחשבה והמעשה התכנוניים במספר ממדים. ראשית, ‘הסיפור’ האופטימי שמספרים לעצמם המתכננים על תפקידם בחברה הולך ומאבד מאמינותו, הן בעולם הגדול, והן במרחב הישראלי-פלסטיני.

שנית, טוען לו-יון, נסדקת בתקופה האחרונה גם האפיסטמולוגיה הבסיסית, כלומר הדרך לאגור וליישם ידע, של ‘מקצועני המרחב’ (אדריכלים, גיאוגרפים, מעצבים וכו’). אובדנים אלו נובעים מהסנגוריה הברורה של התכנון ‘בשטח’ על מוקדי כוח דכאניים בחברה, כגון הון בינלאומי ומקומי, עליונות אתנו-לאומית, ולאחרונה גם ‘לוחמת משפט’ (lawfare) דרכה פוגעים מוקדי הכוח בזכויות של קבוצות מוחלשות, מיעוטים ופריפריות.2

את הרעיונות האלו של יוברט לו יון אנסה לחבר ‘על קצה המזלג’ להתפתחות המחשבה התכנונית ולאתגרי העתיד של חוקרי ופעילי התכנון, כלומר – האתגרים שלנו. הרעיונות שאציג להלן נכתבו מתוך הערכה עמוקה לתרומתו הראשונית והגדולה של יוברט לו-יון בפיתוח הפרדיגמה הביקורתית בחקר התכנון בארץ בכלל, ולעבודתי בפרט.

המרחב הצודק?

מה המקום החברתי של התכנון העירוני? מעבר להשראה ששאבתי מהתורה שהרביץ בי לו-יון, התפתחה ביננו גם מחלוקת שאלה זו. בעוד לו-יון המשיך להעמיק את הביקורת על תפקידו המבני, הכמעט דטרמיניסטי של התכנון כחלק ממנגנוני הדיכוי בחברה, התובנות שאני פיתחתי במהלך שנת עבודתי סייעו לי להבינו כזירה של מאבק. בזירה זאת, להבנתי, מקצועני המרחב ממלאים תפקיד מרכזי בעיצוב מטרות “אפלות” ו”מוארות”, פרקטיקות וחוקים מרחביים, הנעים גם הם במנעד רחב של תוצאות ממשיות, בין ‘צדדים אפלים’ ל’צדדים מוארים’. המאבק הזה, על תוצאותיו המורכבות, מציפים את השאלה התכנונית החשובה – ‘מהו המרחב הצודק?’ האם זו מטרה? תהליך? מקום? האם וכיצד נוכל להפוך עוולות וסכסוכים מרחביים לתהליך של תיקון חומרי, פוליטי ותהליכי? רבים מהכותבים המרכזיים בספרות התכנונית והאורבנית נדרשו גם הם לדילמה עליה מצביע לו-יון, וכך פיתחו במקביל תובנות משמעותיות לגבי כינונה של ‘העיר הצודקת’.

במשיכות מכחול גסות, ניתן לחלק את התפתחות שיח הצדק המרחבי לארבעה שלבים עיקריים – מבני-מרקסיאני, ליברלי, פוסט קולוניאלי, וניאו-קולוניאלי. סוגי השיח היו דומיננטיים בתקופות מסוימות אם כי גם כיום רוב סוגי השיח מתקיימים במקביל.

שלב ראשון –מרקסיאני. אחרי עשורים ארוכים בהן השיח והמחקר התכנוני לקחו כמובן מאליו את השפעותיו החיוביות של התכנון העירוני על החברה, החל בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת צמח שיח ביקורתי, שאתגר הנחות אלה. בשלב הראשון התיאוריות המרכזיות בשיח התמקדו בכלכלה הפוליטית, ובעיקר בפרשנות המרקסיאנית, כלומר בכוח העצום ובעוולות הנלוות של הקפיטליזם והנאו-ליברליזם, המייצרים מנגנוני צבירת ההון וההפרטה ואיתם ניצול וריבוד המעמדי, ופערים חברתיים מהגדולים בהיסטוריה.  את השיח הובילו הוגים כמנואל קאסטלס, פיטר מרקוזה, דיוויד הארווי, ויותר מאוחר סוזן פיינסטיין, ג’יימי פק וניל ברנר. תפיסתם לגבי המרחב הצודק הייתי מבנית – ‘הרע הגדול’ הוא הקפיטליזם, והתכנון הנכון מנטרל ככל האפשר את היגיון ההון, הרווח, הפיתוח והגלובליזציה, למען מטרות של חלוקה לפי צרכים, תחת עיקרון העל – שוויון. חברתי

שלב שני–פוסט קולוניאלי. בשנות השמונים והתשעים החל לעלות גל נוסף של כתיבה אשר טען שהעוולות בעיצוב המרכז לא מצטמצמות למנגנוני הקפיטליסטיים, אלא נובעים ‘ממשטר הזהויות’, בו אוכלוסיות מסוימות (בדרך כלל לבנות ופטריארכליות) משתלטות על משאבים וכוח, ורותמות את פיתוח המרחב לטובת האינטרסים שלהן.

היגיון של משטר הזהות המפלים נמשך גם בתקופה הפוסט-קולוניאלית, בקולוניות לשעבר כמו גם במאות מיליוני המהגרים מהדרום והמזרח הגלובאליים לצפון העשיר. חוקרים כגון ליאוני סנדרקוק, אש אמין ואייריס מאריון יאנג הובילו כתיבה חדשה ומאתגרת המתבססת על תורותיהם של הוגים כגון אנטוניו גראמשי, מישל פוקו ואדוארד סעיד.  חוקרים אלה הניפו את דגל ההכרה בזהויות אתניות, תרבותיות, מגדריות ומינית כאופק רצוי לעיצוב המרחב והחברה.

שלב שלישי – ליברלי. בשלהי המאה ה-20 החל לעלות גל אחר, ליברלי יותר, שחיפש את הנתיב לעיר הצודקת דרך שכלולם של תהליכים דמוקרטיים בעיצוב העיר. הוגים מרכזיים כמו פאטסי הילי, ג’ון פורסטר, ג’ין הילייר או ג’ודי אינס הסיטו את העדשה מהתבוננות בעוולות חומריות או זהותיות. במקום זאת, ובהתבסס על הוגים ליברליים כמו יורגן האברמאס ובנג’מין בארבר, התמקדו בניסיון להשיג ‘צדק תהליכי’, תוך התמקדות באופני קבלת ההחלטות, שיתוף הציבור, עולמם הערכי של המתכננים וחיבורם למסגרות של דמוקרטיה מתדיינת. ‘תהליך נכון יוביל לתוצאות נכונות’, הייתה הנחת העבודה של הוגים אלה, כאשר הדגל המרכזי הוא ‘עיר דמוקרטית’.  עם זאת, נראה שאשליית הדמוקרטיה התכנונית התנפצה שוב ושוב על סלעי המציאות, בה תהליכי הפיתוח הדורסניים ומשטרי הזהויות ידעו לתמרן סביב תהליכים ‘דמוקרטיים’ כדי להשיג את מטרותיהן.

שלב רביעי – נאו-קולוניאלי: מציאות עיקשת זו של פערים, עוולות, אלימות ועקירות, חלקן הגדול בחסות מערכת התכנון המרחבי, הובילה לגל רביעי של כתיבה ביקורתית  בעשור האחרון המגיעה בעיקר מהשוליים המתרחבים של הדיון התכנוני. תוך התנגדות לדומיננטיות ארוכת השנים של תיאוריות אוניברסליות כביכול המגיעות מהאקדמיה הדומיננטית של הצפון-מערב הגלובאלי. קולות אלה, הכוללים הוגים כמו וונסה וואטסון, אנאניה רוי, ליבי פורטר, אדגר פיטרסה או טרזה קלדירה, הממקמים את נקודת המבט שלהם בפריפריה הגלובלית, ומדגישים את שיבתם של מצבים קולוניאליים של הדרה, מהותנות, הפרדה וניצול, כגורמים מרכזיים בעיצוב העיר במאה ה-21.

בתהליך זה, דפוסים של  ‘נפרד ולא שווה’ שאפיינו חברות קולוניאליות וגזעניות בעבר עוברים עיור ולאחרונה גם דיגיטציה, ומעצבים מחדש את האזרחות, המרחב והחברה האנושית. תהליכים אלה הרחיבו את ‘המרחב האפור’  — מצב של קיום לימינאלי בין החוקי לנפשע, בין המוכר לשקוף — בו מתגוררים כיום למעלה ממיליארד איש בערי העולם בפאבלות או גטאות למיניהן, כאשר הם אינם מוכללים בעיר ובשירותיה באופן מלא, אך גם לא מגורשים ממנה.

ירושלים, דובאי או ערי הענק של דרום אמריקה, אפריקה, סין והודו מציגות אופנים שונים לחזרתם של דפוסים קולוניאליים לעיר העכשווית, המשיתה דפוסים של ‘אפרטהייד תכנוני’ על תושביה ומעמידה אותם בסכנה נמשכת של דחיקה ועקירה. הדגל המרכזי המונף על-ידי הוגים אלה כדי להפוך את העוול לצדק, הוא לדמיין וליישם ממדים שונים של ‘דה-קולוניזציה’ בעיר העכשווית. כלומר, לדמיין שינוי עומק רב-ממדי  (חומרי, פוליטי, זהותי, מגדרי) בו מתבטלים דפוסי העליונות המובנית של אוכלוסיות פריווילגיות ומשאבי החברה מתחלקים מחדש באופן הוגן.

הסלאמס של דובאי רחוקים מדימוי וחיי היוקרה של העיר (Sam Litvin, Flickr)

בדובאי מתהווה ‘אפרטהייד תכנוני’ (Christopher, Flickr)

המרחב העתידי – להאיר את השקוף?

כיצד מחברים את הדילמה עליה מצביע לו-יון עם הידע הרב שהצטבר על העיר הצודקת? כיצד קושרים את הניתוח המבני עם המאבק להפוך דיכוי וניצול לשחרור ושוויון? האם המלחמה המשפטית והתכנונית בעקרונות הצדק עליה מצביע לו-יון מחויבת המציאות? האם בישראל/פלסטין הצד האפל של התכנון בהכרח גובר על צדדיו האחרים?

לטעמי, הידע הרב שהצטבר על רצף העוול-צדק המרחביים מציע מוצא מהדילמה –  סנכרון הידע התכנוני  – התאורטי והמקצועי —  עם המאבק לכינונו של מרחב צודק. אם כך, המוצא מהדילמה מחייב את המתכננים ‘לבחור צד’ ולקדם את המטרה העליונה לשמה נוצר התכנון כהתערבות ציבורית במרחב  – שיפור, קידום, שגשוג וייצוב המרחב האנושי. כלומר, הפיכת המרחב השקוף של דמיידה אותו פגשנו בתחילת החיבור, למרחב מואר ונוכח.

אכן, המרחב הישראלי/פלסטיני, כפי שמציין לו-יון בהרצאתו, מלא בעוולות מרחביות, על בסיס כלכלי, אידיאולוגי וזהותי, שנוצרו בידי מדיניות תכנון, קרקע והתיישבות מייהדת של חלקים גדולים מהמרחב הפלסטיני. דפוסים אלה בולטים גם בערים הדו-לאומיות בישראל – במיוחד יפו, לוד ועכו, שהפכו ל’אזור ספר’ חדש בשנים האחרונות במעשה הייהוד, והתפרצו באלימות בשבועות האחרונים.

אך באותו מרחב ישראלי/פלסטיני מתקיימים מהלכים כמו תכנית ‘אגודת ה-40′, תכנית אותה הוביל לו-יון ושסייעה בהכרה בכל הכפרים שהוגדרו כ’לא חוקיים’ בגליל. כך גם ‘תוכנית האב לכפרים הלא מוכרים בנגב‘, בהכנתה הייתי שותף לפני מספר שנים, והיא עדיין מהווה דגל במאבקם של עשרות אלפי אזרחים להכרה תכנונית. מהלכים אלה מעידים על פוטנציאל מתמשך לגלות, לחזק ולהרחיב את ‘הצד המואר’ והצודק של התכנון. תפיסה זו מנוסחת בהרחבה בעבודות בהן השתתפתי לאחרונה עם החוקרים.ות ארז צפדיה, אחמד אמארה, סנדי קדר,  נופר אבני, רני מנדלבאום והודא אבו-זייד.3

אין בקריאה זו המלצה לקידום מודל אוניברסלי של מרחב צודק, אלא שאיפה להטיית חרטום הספינה משיוט כביכול ניטרלי, רציונלי ואובייקטיבי בין מוקדי הכוח (כפי שרוב המתכננים מייצגים את כוונותיהם כיום), אל עבר המים הלא שקטים והעמוקים של קידום העיר הצודקת. שיוט זה איננו קל, והדיון בשאלה ‘מהו צדק מרחבי’ יוביל בוודאי לסערות לא מעטות, אך הוא גם ינווט את ההגות והעשייה התכנונית בכיוון הנכון – מוסרית ופרגמטית. זאת כיוון שמרחבים המקובלים על יושביהם כצודקים יותר, נוטים להיות יציבים ומשגשגים. כך יהיה ברור יותר גם לעוסקים ולעוסקות בעיצוב המרחב מהי כוונתו החברתית של התכנון. הפער הבלתי נסבל אותו חשף בפניי יוברט לו-יון בעבודותיו לאורך השנים, צריך להזכיר לנו כי לתכנון תפקיד ברור מוסרי, ולכן פוליטי – לנווט את המרחב האנושי מהצד האפל לעבר הצד המואר, בתוך עולם מורכב, כפי שמנסחות בדייקנות מילותיו של המשורר —

לילה

אלי אליהו

אנחנו כעת על חציו האפל

של הכוכב, בִיתי. ואולי בכול זאת

אפשר לומר דבר על העולם –

חציו אפל וחציו מואר.

גם האדם, בִיתי,

כך גם האדם.

 —————————–

  1. שחזור מזיכרון אישי
  2. לרשימה של פרופ’ ארז צפדיה שמרחיבה את הרעיון של לו יון על התכנון כלוחמת משפט ↩ עבודות אלה מוצגות בין היתר בספרי – יפתחאל, א. 2021. עוצמה ואדמה: מאתנוקרטיה לאפרטהייד זוחל בישראל/פלסטין’, תל-אביב: רסלינג.
  3. עבודות אלה מוצגות בין היתר בספרי – יפתחאל, א. 2021. עוצמה ואדמה: מאתנוקרטיה לאפרטהייד זוחל בישראל/פלסטין’, תל-אביב: רסלינג.

אורן יפתחאל

מלמד גיאוגרפיה פוליטית, תכנון עירוני ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע. עומד בראש הקתדרה ללימודים עירוניים, ובראש המחלקה ללימודים רב-תחומיים. מחקריו עוסקים בקשר בין זהות, כוח ומרחב, ובהשלכותיהם החברתיות של תיכנון, התיישבות ופיתוח וכמו כן בהשוואה בינלאומית של ערים ומשטרים, תוך התמקדות בישראל/פלסטין

בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

המעבדה לעיצוב עירוני, החוג לגאוגרפיה וסביבת האדם. אוניברסיטת תל אביב

 Urbanologia by LCUD is licensed under a Creative Commons Attribution-NonCommercial 4.0 International License

RELATED ARTICLESMORE FROM AUTHOR